נזיר, פרק ו', משנה ב'. המשנה קובעת כי הנזיר חייב על כל אחד ממוצרי הגפן בפני עצמו:
"וחייב על היין בפני עצמו"
"ועל הענבים בפני עצמן"
"ועל החרצנים בפני עצמן"
"ועל הזגים בפני עצמן"
פירוש הדברים: הנזיר חייב מלקות על הפרת נזירותו בכל אחד מן הפריטים הללו בנפרד. יין בפני עצמו, ענבים בפני עצמם, חרצנים בפני עצמם וזגים בפני עצמם. לפי דעה זו במשנה, החרצנים הם גרעיני הענבים, והזגים הם קליפות הענבים.
דעת רבי אלעזר בן עזריה:
רבי אלעזר בן עזריה חולק ואומר: "אינו חייב עד שיאכל שני חרצנים וזג" - אין הנזיר חייב על אכילה או שתייה ממוצרי הגפן עד שיאכל שני חרצנים, כלומר שני גרעיני ענבים, וזג, הקליפה שסביבם. את דבריו הוא לומד מלשון הפסוק: "מחרצנים ועד זג" - "מחרצנים" בלשון רבים, "ועד זג" עד הקליפה. מכאן הוא מבין ששיעור זה הוא המינימום הנדרש לחיוב.
אלו הן חרצנים ואלו הן זגים:
עד כה הגדרנו את החרצנים כזרעים ואת הזגים כקליפת הענב, אך המשנה מציגה בעניין זה דעה חולקת ושואלת: "אלו הן חרצנים ואלו הן זגים" - מהם החרצנים ומהם הזגים?
דעת רבי יהודה: "החרצנים אלו החיצונים, והזגים אלו הפנימים, דברי יהודה" - החרצנים הם החלק החיצוני, הקליפות, והזגים הם הפנימיים, כלומר הזרעים. הגדרה זו הפוכה ממה שראינו עד כה, ולפחות ממה שעלה מדברי רבי אלעזר בן עזריה.
דעת רבי יוסי: הזגים הם החלק החיצוני, הקליפות, והחרצנים הם הזרעים הפנימיים. החלק הראשון של המשנה נקוט כשיטתו.
רבי יוסי מוסיף סימן כדי לזכור מי הוא מי: "שלא תטעה, כזוג של בהמה: החיצון זוג והפנימי עינבל" - כפעמון שהבהמה נושאת על צווארה, שחלקו החיצוני נקרא זוג והחלק הפנימי שבתוכו נקרא עינבל. מן הסימן הזה עולה שהזוג הוא החלק החיצון, ומכאן שהזגים הם הקליפות החיצוניות, ואילו החרצנים הם הזרעים הפנימיים.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי הנזיר חייב על כל אחד ממוצרי הגפן בפני עצמו - יין, ענבים, חרצנים וזגים; כי לדעת רבי אלעזר בן עזריה אין חיוב עד שיאכל שני חרצנים וזג, כנלמד מן הפסוק "מחרצנים ועד זג"; ועמדנו על המחלוקת בהגדרת המונחים - לרבי יהודה החרצנים הם החיצונים והזגים הפנימיים, ולרבי יוסי, שכשיטתו נקטה תחילת המשנה, הזגים הם הקליפות החיצוניות והחרצנים הם הזרעים, כסימן הזוג והעינבל.