נזיר פרק ב', משנה ב'. המשנה פותחת בלשון "נזיר שגילח" - נזיר שהשלים את נזירותו, הביא את קרבנותיו וגילח את ראשו, ועשה את כל הנדרש ממנו, ולאחר מכן נודע לו שבזמן כלשהו במהלך נזירותו היה טמא. דינו תלוי בסוג הטומאה:
טומאה ידועה: טומאה שאנשים יודעים על קיומה - אף על פי שנודע לו עליה רק לאחר שהשלים את נזירותו, היא סותרת את נזירותו. עליו להתחיל את הספירה מחדש, להביא את קרבנות הטומאה, ולחזור ולמנות את נזירותו.
טומאת התהום: טומאה שאין אדם יודע עליה - קבורה בעומק, ואין איש מודע לכך שהיא נמצאת שם. אם נודע עליה רק לאחר שסיים את נזירותו, אין היא קוטעת את הנזירות ואינה משפיעה עליו.
דין זה הוא הלכה שנתקבלה במסורה, ואין הוא חייב בהכרח להתיישב בהיגיון בתוך הקשר הלכות נזירות. זו עובדה הידועה לנו: טומאת התהום יוצאת דופן מכלל דיני טומאה, וכל שהשלים את נזירותו ונודע לו עליה לאחר מכן - אין היא משפיעה עליו.
מי שטרם השלים את נזירותו:
המשנה ממשיכה: אם נודע לו שנטמא לפני שהשלים את נזירותו והביא את קרבנותיו - בין שהיתה זו טומאת התהום ובין שהיתה זו טומאה ידועה - הרי היא סותרת ומפסיקה את הנזירות.
דיוק בלשון המשנה - שיטת רבי אליעזר:
הגמרא מדייקת שהמשנה נקטה בלשון שעדיין לא גילח את ראשו, ומכאן שאף אם כבר הביא את קרבנותיו ולא גילח - הטומאה סותרת. מינוח זה הולך לשיטת רבי אליעזר, הסובר שהתגלחת בפועל היא הקובעת אם השלים אדם את נזירותו. אך לדעת חכמים, כל עוד הביא אחד מן הקרבנות ונזרק דמו, טומאת התהום אינה סותרת, שכן הדבר נחשב כאילו אירע לאחר הנזירות. המשנה, התולה את הדבר בכך שעדיין עליו לגלח, נוקטת כשיטת רבי אליעזר, שעד שלא נעשה כל הנדרש ובכללו הגילוח - לא הושלמה הנזירות.
מהו מקרה של טומאת התהום?
המשנה מבררת כיצד נראה תרחיש של טומאת התהום: "ירד לטבול במערה" - במערות אלו היו מקוואות, בדומה למקווה האר"י ז"ל בצפת כיום, ואדם ירד לטבול בהן. "ונמצא מת צף על פי המערה" - לאחר שטבל נמצאה גופת מת צפה על פני המים שבמערה, והרי הוא טמא. הטעם: אין זו טומאת התהום אלא טומאה שאנשים מודעים לה, ואינה טומאה נסתרת.
אולם אם "נמצא משוקע בקרקע המערה" - זו טומאה שאין אדם מודע לה, ואז הדבר תלוי במטרת טבילתו:
"ירד להקר": אם נכנס למקווה כדי להתקרר בלבד - טהור, משום שזו טומאת התהום, וכל זאת כאמור כשנודע לו לאחר הגילוח.
ירד לטהר עצמו מטומאת מת: אם נכנס למקווה כדי לטהר עצמו מטומאת מת שהיתה עליו - טמא, ואף אם לא נודע לו על כך עד לאחר שהשלים את נזירותו.
כלומר: אדם שהיה טמא וירד לטהר את עצמו, ולאחר מכן מנה את נזירותו והשלימה, וכחודש לאחר מכן נודע לו שכבר אז היה מת משוקע תחת המקווה - הואיל ומטרת ירידתו למקווה היתה לטהר עצמו מטומאת מת, אין אומרים שהוא טהור, אלא שהוא טמא.
הטעם - "שחזקת טמא, טמא, וחזקת טהור, טהור":
מי שהוא בחזקת טומאה - אומרים עליו שנשאר טמא; ומי שמוחזק כטהור - הרי הוא טהור. נמצא שדין טומאת התהום, שאם נתגלתה לאחר הגילוח ולאחר שנסתיימה הנזירות הרי הוא טהור, נאמר דווקא במי שלא היה מוחזק כטמא באותה שעה. אך מי שהיה מוחזק כטמא באותה שעה, כשנתקל בטומאה - אף שהיא טומאת התהום - נשאר בטומאתו.
וזהו טעמו של הדבר: "שיש לרגל הדבר" - יש ממשות בדבר, יש רגליים לדבר. יש קשר הגיוני שמי שהיה טמא יישאר טמא; ורק במי שהיה טהור ונתקל בטומאת התהום - בו סיפקה ההלכה את היסוד שלא ייחשב טמא אם נודע לו על כך לאחר שהשלים את נזירותו.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דין טומאת התהום - טומאה נסתרת שאין אדם יודע עליה: אם נתגלתה לאחר שהשלים הנזיר את נזירותו וגילח, אין היא סותרת את נזירותו, בעוד שטומאה ידועה סותרת. אם נודע לו בטרם השלים את נזירותו - אף טומאת התהום סותרת. עוד למדנו כי לשון המשנה, התולה את הדבר בגילוח, הולכת כשיטת רבי אליעזר, ולעומתה חכמים תולים בזריקת דמו של אחד הקרבנות. ולבסוף, שדין זה נאמר דווקא במי שהיה בחזקת טהרה, שכן "חזקת טמא, טמא" - ומי שירד לטבול כדי לטהר עצמו מטומאת מת, נשאר בטומאתו.