נזיר פרק ב', משנה ב'. משנה מעניינת היא זו, המשתמשת במקרה יוצא דופן כדי ללמדנו הלכה הדומה במהותה למשנה הקודמת. במשנה הקודמת עסקנו באדם הנודר נדר נזירות, אך תולה את נזירותו בדברים שאינם אסורים בנזירות כלל, כגון תאנים.
מקרה הפרה:
המשנה פותחת: "אמרה פרה זו: הריני נזירה אם עומדת אני". לפנינו אדם שפרתו רבצה, והוא מבקש להעמידה - ולעיתים העמדת פרה היא מלאכה קשה מאוד. תוך שהוא מתאמץ עמה, הוא שם דברים בפי הפרה, כאילו אמרה: "הריני נזירה אם אקום". כלומר, הפרה קיבלה על עצמה נזירות אם תקום, ולפיכך היא מתעקשת להישאר רובצת, שהרי אין היא חפצה להיות נזירה. על רקע זה מוסיף האדם ואומר: הריני נזיר מבשרה של פרה זו אם לא אצליח להעמידה. זהו הדמיון למשנה הקודמת: כשם שאין נזירות מתאנים, כך אין נזירות מבשר הפרה.
מקרה הדלת:
דוגמה שנייה: "אמר הדלת הזה: הריני נזיר אם ניפתחני". אדם מנסה לפתוח דלת ואינו מצליח, ושם דברים בפי הדלת, כאילו אמרה: "הריני נזירה אם יגרום לי להיפתח - אין אני מעוניינת להיפתח, ולא אפתח". לפיכך אומר האדם: הריני נודר נדר נזירות אם לא אוכל לפתוח אותה. אלא שהנזירות שהוא מבטא היא נזירות מן הדלת - הוא אוסר על עצמו את הדלת, שאין לה בוודאי כל קשר לדיני נזירות.
ובשני המקרים כך היה: האדם לא הצליח להעמיד את הפרה ולא לפתוח את הדלת, אך הפרה עמדה מעצמה והדלת נפתחה מעצמה, או שאדם אחר פתחה. נמצא שהדבר לא הושג בדרכו של הנודר, ולפיכך נדר הנזירות נכנס לתוקפו - שהרי תלה את נזירותו בכך שלא יוכל להעמידה או לפתחה, וכך אכן היה, שהדבר נעשה בדרך אחרת.
עיקר השאלה, אם כן, היא שבשני המקרים נדר האדם נזירות מדבר שאין ממנו נזירות כלל: אין דבר כזה נזירות מבשר הפרה או נזירות מן הדלת.
מחלוקת בית שמאי ובית הלל:
בית שמאי אומרים: "נזיר" - בשני המקרים הוא נזיר, כפי שראינו במשנה הקודמת בנזירות מן התאנים: הוא נחשב נזיר על סמך אמירתו הראשונה שהוא הולך להיות נזיר, ואינו יכול לחזור בו מכך רק משום שסייג את דבריו בדבר שאינו רלוונטי לנזירות.
ובית הלל אומרים: "אינו נזיר" - כשיטתם במשנה הקודמת: מאחר שסייג את הנזירות בדבר שאינו רלוונטי לנזירות, אין הנזירות תופסת.
שיטת רבי יהודה:
בדומה למה שראינו במשנה הקודמת - שרבי יהודה הבהיר כי גם לדעת בית שמאי אין כאן נזירות ממשית אלא נדר איסור מן החפץ - כך גם כאן: "אף כשאמרו בית שמאי, לא אמרו אלא באומר: הרי פרה זו עלי קרבן אם עמדתי". כוונתו האמיתית של האדם הייתה שהפרה תהיה אסורה עליו כקרבן, כלומר נדר שלא ייהנה ממנה - בין מן הפרה ובין מן הדלת - אם לא יוכל להעמידה או לפתחה. זו כוונת דברי בית שמאי, ואין הדבר נוגע לנזירות ממשית.
לסיכום: במשנה זו למדנו שני מקרים שבהם אדם תולה נזירות בדברים שאין בהם נזירות - בשר הפרה והדלת - כאשר הפרה עמדה והדלת נפתחה שלא בדרכו. בית שמאי סוברים שהוא נזיר מכוח אמירתו הראשונה, ובית הלל סוברים שאינו נזיר, שכן סייג את הנזירות בדבר שאינו רלוונטי לה. רבי יהודה מבהיר שאף לדעת בית שמאי אין כאן אלא נדר איסור הנאה מן החפץ, ולא נזירות ממשית.