נזיר פרק ז' משנה ג'. במשנה הקודמת עמדנו על סוגי הטומאה שהנזיר נדרש לעבור עליהם את תהליך הטהרה והגילוח, והם מאפסים את מניין נזירותו. במשנה זו מעמידה המשנה לעומתם סוגי טומאה אחרים - טומאות שהנזיר נטמא בהן, אך אין הוא מגלח עליהן.
הטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן:
"אבל הסככות והפרעות" - שתיהן דומות זו לזו. סככות הן ענפי עץ התלויים לסירוגין מעל שטח מסוים, ואין הם אוהל אחד רציף אלא מעט כאן ומעט כאן, ולפיכך אין ודאות שהטומאה הייתה מתחת לענף שתחתיו עבר האדם - הרי זה ספק. פרעות הן אותו רעיון עצמו באבנים הבולטות מגדר לסירוגין. בשני המקרים נחשב האדם טמא, ואף על פי כן אינו מגלח על כך.
"ובית הפרס" - שדה שהיה בו קבר והקבר נחרש. במאה אמה סביב אותו קבר חוששים שמא נמצאת שם חתיכת עצם קטנה שהגיעה מן הקבר, והאדם עלול לבוא עמה במגע ולהיטמא. אף על כך אין הנזיר מגלח.
"וארץ העמים" - הארצות הנכריות שמחוץ לארץ ישראל, שדין דרבנן הוא שהן נחשבות טמאות; ואף על כך אין הנזיר מגלח.
"והגולל והדופק" - נחלקו בפירוש המילים. לפי הגישה שנוקט בה הרב, הגולל והדופק הם שני חלקים של הארון: הגולל - הכיסוי שמלמעלה, והדופק - הצדדים המחזיקים את כיסוי הארון. הבא עמם במגע, אף שלא נגע במת עצמו, נעשה טמא, אך אינו מגלח מדין זה.
"ורביעית דם" - רביעית הלוג של דם. כפי שהוזכר לעיל, זו כמות המספקת לטמא אדם, אולם הלכה מקובלת היא שאין הנזיר מגלח על שיעור זה, ונדרש לכך חצי לוג ולא רביעית הלוג.
"והאוהל" - הבא במגע עם אוהל המת, בין אוהל ובין כל דבר המכסה על המת, נעשה טמא בנגיעתו, ואף על פי כן אינו מגלח על כך.
"ורובע עצמות" - רובע הקב של עצמות, המטמא את האדם; ואילו לחיוב גילוח נדרש חצי קב של עצמות.
"וכלים הנוגעים במת" - הלכה היא "חרב הרי הוא כחלל", שכלי שנגע בגוף המת דינו כגוף המת עצמו. אף שהאדם נעשה טמא, מכל מקום אינו מגלח על כך.
"וימי ספרו וימי גמרו" - כאן עוברת המשנה לטומאה מסוג אחר, טומאת צרעת. לאחר שנרפא המצורע מצרעתו הוא נדרש לספור שבעה ימים, הנקראים ימי ספרו, ובמהלכם הוא עדיין טמא. ימי גמרו הם הימים שבהם הוא מצורע מוחלט ומחויב לשבת מחוץ למחנה. בשני המצבים, אף שהוא טמא, מאחר שאין זו טומאת מת - אינו מגלח על כך.
דינן של טומאות אלו:
"על אלו אין הנזיר מגלח" - אין הוא עובר את תהליך הגילוח והבאת הקרבנות.
"ומזה בשלישי ובשביעי" - עם זאת מזים עליו ממי החטאת, מי הפרה אדומה, ביום השלישי לטומאתו וביום השביעי לטומאתו. ראוי לציין כי פרט זה אינו נוגע לימי ספרו וימי גמרו, שאינם אלא במצורע, ולמצורע אין עניין למי חטאת של פרה אדומה.
טומאות אלו אף אינן סותרות את מניין נזירותו ואינן מחזירות את המניין לתחילתו.
"ומונה משהוא טהור" - משנעשה טהור, בהשלמת תהליך הטהרה, ממשיך הוא מיד את מניין נזירותו בטהרה.
"וקרבן אין לו" - אין עליו להביא קרבנות כלל.
"באמת אמרו":
לשון "באמת אמרו" מלמדת שזו הלכה מקובלת: "ימי הזב והזבה וימי הסגרו של מצורע - הרי אלו עולין לו". הימים שבהם יש לאדם מעמד של זב מחמת זיבה שיצאה ממנו, או של זבה מחמת זובה, וכן ימי ההסגר של המצורע - הימים שבהם מסגירים אותו עד שיתברר אם יש בצרעתו סימן טומאה אם לאו - נמנים לו למניין נזירותו.
בכך נבדלים שלושה אלה משאר הטומאות שהוזכרו לעיל: באותן טומאות, אף שאינן סותרות את המניין, הימים שבהם היה האדם טמא אינם נמנים לנזירותו; ואילו בזב, בזבה ובימי הסגרו של מצורע, אף שהם ימי טומאה, הם עולים לו ונמנים במניין שלושים ימי נזירותו.
לסיכום: במשנה זו מנתה המשנה את הטומאות שהנזיר נטמא בהן ואינו מגלח עליהן - הסככות והפרעות, בית הפרס, ארץ העמים, הגולל והדופק, רביעית דם, אוהל, רובע עצמות, כלים הנוגעים במת, וימי ספרו וימי גמרו של מצורע. בטומאות אלו אין גילוח ואין קרבן, אך מזים עליו בשלישי ובשביעי, ומשנטהר ממשיך את מניינו. לעומת זאת, ימי הזב והזבה וימי הסגרו של מצורע עולים לו למניין נזירותו.