נזיר פרק ז', משנה ב'. משנה זו עוסקת בשאלה אילו סוגי טומאה מחייבים את הנזיר לעבור את תהליך גילוח ראשו ולהביא קרבנות על טומאתו. לא כל טומאה גורמת לכך: ראשית, נדרשת טומאת מת, כלומר מגע עם גוף מת; ואף לא כל סוגי טומאת המת שייכים להלכה זו, כפי שתבאר המשנה.
"על אלו טומאות הנזיר מגלח":
"על המת" - גופת מת. הגמרא מוסיפה שהכוונה גם לעובר, ובאופן שכלל גופו של העובר הוא המטמא. עובר זה אינו מטמא מדין 'אבר מן המת', שכן אבר נחשב אבר רק כשיש בו גידים, עצם ובשר הקשורים זה בזה, ואצל העובר טרם התפתחו כל גידיו. טומאתו נובעת אך ורק מהיותו גוף שלם, אף שהוא גוף קטן ביותר.
"ועל כזית מן המת" - שיעור זית של בשר מגופת המת.
"ועל כזית נצל" - נצל הוא בשר המת שהתפרק ונעשה כנוזל, ואף הוא מטמא.
"ועל מלא תרווד רקב" - כף גדולה מאוד, בשיעור שתי חפניים, של רקב: מת שהתפרק בתנאים יבשים מאוד עד שנעשה כאבק.
"על השדרה ועל הגולגולת" - שדרה שלמה של עצמות, או גולגולת שלמה.
"ועל אבר מן המת" - אבר שלם מגופת המת, אף אם אין עליו כזית בשר.
"ועל אבר מן החי שיש עליו בשר כראוי" - אף אבר שניטל מן החי, ובלבד שיש עליו בשר כשיעור שאילו היה מחובר היה יכול לחזור ולתפקד. דין מת יש לו, והוא חשוב דיו לטמא את הנזיר.
"ועל חצי קב עצמות ועל חצי לוג דם" - שיעורים אלו טעונים ביאור מיוחד.
שיעורים מיוחדים שנתחדשו בנזיר:
שיעור חצי הקב של עצמות הוא חריג. בדיני טומאה, ובכללם טומאת אוהל - הצורה החמורה של טומאת מת, שבה הימצאות תחת קורת גג אחת מטמאת את האדם - העצמות מטמאות אף ברובע הקב. אך לעניין דין הגילוח של הנזיר יש הלכה מיוחדת למשה מסיני, שאין הדבר רלוונטי אלא בחצי קב. השיעור גדול יותר.
וכך גם בשיעור הדם: חצי לוג דם מן המת מטמא את הנזיר, אף על פי שלטומאת מת בכללותה די ברביעית הלוג. אף כאן זו הלכה מיוחדת מסיני לגבי נזיר, שאין הוא מיטמא אלא בחצי לוג.
אופני הטומאה - "על מגען ועל משאן ועל אהילן":
טומאות אלו מטמאות את הנזיר בכל אחד משלושת האופנים: אם נגע בהן, אם הזיזן אף בלא נגיעה, או אם היה עמן תחת אוהל אחד, תחת אותה קורת גג.
"ועל עצם כשעורה על מגעו ועל משאו":
עצם בשיעור שעורה מטמאת את הנזיר ומחייבתו בגילוח במגע ובמשא, אך אין בה טומאת אוהל, ולפיכך אין דין אוהל שייך בה. אף בעצם קטנה כזו, נגיעה בה או הזזתה מטמאות.
תהליך הטהרה והקרבנות:
בכל הטומאות הללו חייב הנזיר לגלח את ראשו, ולהזות עליו ממי הפרה אדומה בשלישי ובשביעי. וסותר את הקודמין - הימים שמנה עד כה בטלים, ואין הוא מתחיל למנות את נזירותו החדשה אלא לאחר שייטהר: על ידי הזאת מי הפרה אדומה ביום השלישי וביום השביעי, וטבילה במקווה. למחרת, ביום השמיני - לאחר תהליך הטהרה של שבעת הימים - מביא הוא את קרבנות נזיר טמא, ורק לאחר מכן פותח בנזירות טהרתו, נזירותו החדשה.