נזיר פרק ז', משנה ד'. משנה זו עוסקת בשאר ההלכות הקשורות לשאלה על איזו טומאה הנזיר מגלח ועל איזו אינו מגלח, ובראשן חיוב ביאת מקדש.
דברי רבי אליעזר משום רבי יהושע:
"כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה" - חייבין עליה על ביאת מקדש. הנכנס למקדש כשהוא נושא טומאה זו - בשוגג חייב קרבן, ובמזיד חייב כרת.
"כל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה" - אין חייבין עליה על ביאת מקדש.
נמצא שההבחנה בין שני סוגי הטומאה אינה נוגעת לגילוח הנזיר בלבד, אלא אף לחיוב על הכניסה לבית המקדש בטומאה.
קושיית רבי מאיר:
רבי מאיר חולק ואומר: "לא יהא זה קל מן השרץ" - אין זה מן הדין שסוגי טומאת המת שאין הנזיר מגלח עליהם יהיו קלים מן השרץ. אחד משמונת השרצים המנויים בתורה, שבמותם מטמאים אדם, אינו חמור בהלכה כטומאת מת, ואף על פי כן הנוגע בשרץ מת - כגון בעכבר - חייב על כניסתו לבית המקדש. כיצד, אם כן, יהיו טומאות אלו קלות ממנו? לפיכך סובר רבי מאיר שאף בכל טומאת מת חייב אדם על ביאת מקדש.
הדבר בולט במיוחד, שהרי טומאת שרץ אינה מפסיקה את הנזירות כלל והנזיר ממשיך לספור, ואילו שאר סוגי טומאת המת - אף שאין מגלח עליהם ואין הם מחזירים את השעון לאחור - כל זמן שהטומאה עליו אין הזמן נמנה לנזירותו. נמצא שאף לעניין נזירות השרץ קל יותר.
קל וחומר של רבי עקיבא:
רבי עקיבא מספר: "דנתי לפני רבי אליעזר" - הצעתי לפניו את הקל וחומר הבא:
עצם כשעורה - חתיכת עצם בשיעור גרעין שעורה אינה מטמאה אדם באוהל, שכן לטומאת אוהל נדרש רובע הקב עצמות. אף על פי כן, אם נגע בה הנזיר או הזיזה - מגלח על מגעה ועל משאה.
רביעית דם - רביעית הלוג דם מן המת מטמאה אדם באוהל, והרי היא חמורה מעצם כשעורה. "אינו דין שיהא הנזיר מגלח על מגעה ועל משאה?"
כלומר, אם בעצם כשעורה הקלה מגלח הנזיר על מגע ומשא ומחזיר את השעון לאחור, קל וחומר ברביעית דם, שאין דין מגעה ומשאה להיות פחות מעצם כשעורה.
ותשובת רבי אליעזר: "מה זה עקיבא, אין דנין כאן קל וחומר" - אין להשתמש בקל וחומר במקרה זה, ולא פירש טעמו.
ממשיך רבי עקיבא: "וכשבאתי והרציתי הדברים לפני רבי יהושע" - כשהצעתי טיעון זה לפני רבי יהושע, אמר לי: "יפה אמרת" - הקל וחומר טיעון נכון הוא, "אלא כן אמרו הלכה" - זו הלכה שנמסרה לנו מסיני: עצם כשעורה מטמאה והנזיר מגלח עליה, ואילו על רביעית דם אינו מגלח, אף שלפי הקל וחומר אין הדבר נראה מתיישב עם ההיגיון. ומכל מקום, כנגד הלכה מסיני אין לחלוק.
לסיכום: במשנה זו למדנו שההבחנה בין הטומאות שהנזיר מגלח עליהן לאלו שאינו מגלח עליהן נוגעת גם לחיוב על ביאת מקדש - לדעת רבי אליעזר משום רבי יהושע. רבי מאיר חלק וטען שאין טומאות אלו קלות מן השרץ, שהנוגע בו חייב על ביאת מקדש. לבסוף עמדנו על הקל וחומר של רבי עקיבא מעצם כשעורה לרביעית דם, ועל תשובת רבי יהושע: אף שהטיעון נכון, ההלכה מסיני קובעת אחרת, ואין לדון בה בקל וחומר.