נזיר פרק ג', משנה ב'. משנה זו מבוססת על היסוד שנלמד במשנה הקודמת: הנודר נזירות סתם צריך לסיים את נזירותו ביום השלושים ואחד, ובדיעבד - אם עשה זאת ביום השלושים, יצא. משנתנו מבטאת את אותו רעיון עצמו, אלא שהיא מיישמת אותו בהקשר של שתי נזירויות רצופות, זו אחר זו.
לכתחילה - גילוח ביום השלושים ואחד וביום השישים ואחד:
הנודר להיות נזיר פעמיים מגלח את הנזירות הראשונה ביום השלושים ואחד, ואת השנייה ביום השישים ואחד. זהו זמנו לכתחילה. וטעם הדבר, כפי שהמשנה עצמה מבארת בסיומה: ביום השלושים ואחד, לאחר שעשה את הגילוח והביא את קורבנותיו, מתחילה הנזירות השנייה באותו יום ממש. ומכיוון שהנזירות השנייה מתחילה באותו יום, יומה השלושים הוא היום השישים, ולפיכך לכתחילה ייעשו הגילוח והקורבנות ביום השישים ואחד.
כשגילח את הראשונה ביום השלושים - בדיעבד:
לכתחילה של הנזירות השנייה - יום השישים: אם עשה את הגילוח והקורבנות ביום השלושים, שהוא כשר בדיעבד כפי שנלמד במשנה הקודמת, הרי היום הראשון של הנזירות השנייה היה יום השלושים של הנזירות הראשונה. נמצא שהיום שנחשב לכאורה כיומה הראשון הוא למעשה יומה השני, ולפיכך היום השישים הוא באמת היום השלושים ואחד של הנזירות השנייה.
בדיעבד - יום החמישים ותשעה: אם עשה את גילוח הנזירות השנייה ביום החמישים ותשעה - יצא, שכן זהו היום השלושים של הנזירות השנייה.
עדותו של רבי פפוס:
המשנה מסיימת בעדות שהעיד רבי פפוס: מי שנדר שתי נזירויות ועשה את גילוח הנזירות הראשונה ביום השלושים - שהוא הזמן הכשר בדיעבד - כך שיום זה נעשה למעשה היום הראשון של הנזירות השנייה, יעשה את גילוח הנזירות השנייה לכתחילה ביום השישים, שהוא באמת יומה השלושים ואחד. ואם עשה את הגילוח ביום החמישים ותשעה - יצא ידי חובתו, שהוא באמת יומה השלושים.
לסיכום: הכלל הפועל בכל החשבון הזה הוא שהיום השלושים של הנזירות הראשונה עולה ונחשב כיומה הראשון של הנזירות השנייה. מכוח כלל זה נקבעו זמני הגילוח: לכתחילה יום שלושים ואחד ויום שישים ואחד; ובמי שגילח את הראשונה ביום השלושים - יום השישים לכתחילה, ויום החמישים ותשעה בדיעבד.