נזיר פרק ה משנה ב. משנה זו כמעט זהה למשנה הקודמת, ואין בה אלא דוגמאות נוספות של הקדש בטעות - מקרים שבהם אדם מקדיש דבר מתוך טעות.
המקרה הראשון - דינר זהב:
לשון המשנה: "דינר זהב שיעלה בידי ראשון הרי הוא הקדש, והעלה של כסף" - אדם אמר שמטבע הזהב שיעלה ראשון לידו יהיה הקדש. הוא סבר שמטבע הזהב יעלה ראשון, ובפועל עלה בידו מטבע של כסף.
בית שמאי אומרים הקדש - אף שכוונתו הייתה למטבע זהב, ובמקומו עלה מטבע כסף, מטבע הכסף קדוש.
ובית הלל אומרים אינו הקדש - שכן אין זה הדבר שהיה בדעתו להקדיש.
המקרה השני - חבית של יין:
לשון המשנה: "חבית של יין שתעלה בידי ראשונה הרי היא הקדש, והעלה של שמן" - האדם האמין כי החבית הראשונה שיעלה בידו תהיה של יין, ואמר שתהיה הקדש, ובפועל התברר כי החבית שהעלה היא של שמן.
בית שמאי אומרים הקדש - אף שכוונתו הייתה להקדיש חבית של יין ולא חבית של שמן.
ובית הלל אומרים אינו הקדש - הדבר הראשון שהעלה בידו, שעליו אמר שיהיה הקדש, היה שמן ולא יין, ואין זה מה שהיה בדעתו.
טעם הבאת הדוגמאות הנוספות:
המפרשים מבארים את מטרתם של מקרים אלו: במשנה הקודמת עסקנו בקדושת הגוף - בדברים שיש בהם קדושה עצמית, כגון בהמה שהועמדה להיות קרבן. לעומת זאת, בפריטים שבמשנה זו אין אלא קדושת דמים: שוויים הכספי בלבד קדוש, ולא הפריט עצמו. בכך באה המשנה ללמד כי דיני הקדש בטעות חלים על שני סוגי ההקדש.
לסיכום: במשנה זו למדנו שתי דוגמאות נוספות להקדש בטעות - דינר זהב שבמקומו עלה מטבע כסף, וחבית יין שבמקומה עלתה חבית שמן. בשני המקרים בית שמאי אומרים הקדש ובית הלל אומרים אינו הקדש, ובאה המשנה ללמדנו שהמחלוקת נוהגת הן בקדושת הגוף והן בקדושת דמים.