נפתח את פרק ה' במסכת נזיר. משנה א' עוסקת בשאלת 'הקדש בטעות': אדם שהקדיש דבר מתוך הבנה מוטעית, והמציאות התגלתה שונה ממה שסבר בעת ההכרזה - האם ההקדש חל? בשאלה זו נחלקו בית שמאי ובית הלל.
מחלוקת בית שמאי ובית הלל:
"הקדש טעות" - בית שמאי אומרים שההקדש חל, אף על פי שהאדם טעה והדברים אינם כפי שחשב בשעה שהכריז על הדבר שיהיה קדוש. על אף הטעות, הדבר קדוש.
"אינו הקדש" - בית הלל חולקים ואומרים: אם ההקדשה נעשתה מתוך טעות והבנה מוטעית, אין ההקדש חל.
הדוגמה שבמשנה:
המשנה מבארת את המחלוקת במקרה מעשי: אדם האומר "שור שחור שיצא מביתי ראשון הרי הוא הקדש", ויצא שור לבן. בית שמאי אומרים הקדש - ההקדש חל, אף שלא יצא השור השחור אלא השור הלבן. בית הלל אומרים אינו הקדש - שהרי כל ההקדשה נשענה על טעות.
ביאור הגמרא במקרה:
הגמרא מבהירה כי המקרה מדובר באדם שהיה בבעלותו שור שחור אחד בלבד. לפיכך, כשאמר "שור שחור שיצא מביתי ראשון", אין הכוונה לראשון מבין כמה שוורים שחורים; הוא סבר שהשור השחור שלו הוא שיצא מן הבית ראשון. הטעות, אם כן, הייתה בהנחתו - הוא חשב שהשור השחור יצא ראשון, ובפועל יצא השור הלבן.
ולכן: אף שיצא השור הלבן, בניגוד למה שסבר שיקרה, לדעת בית שמאי הדבר נחשב הקדש; ולדעת בית הלל אין זה הקדש, כיוון שמה שחשב שיקרה לא התרחש בפועל.
לסיכום: במשנה זו למדנו את מחלוקת בית שמאי ובית הלל בדין הקדש בטעות - בית שמאי מקיימים את ההקדש אף שנעשה מתוך טעות, ובית הלל מבטלים אותו. הדוגמה היא באדם שהקדיש את השור השחור שיצא מביתו ראשון, ויצא הלבן; ולפי ביאור הגמרא, היה לו שור שחור יחיד, וטעותו הייתה בהנחה שדווקא הוא יצא ראשון.