פרק ט' במסכת נזיר, משנה א'. המשנה באה לקבוע במי חלים דיני נזירות ובמי אין הם חלים, ומתוך כך היא משווה בין נזירותה של אישה לנזירותו של עבד.
"הגויים אין להן נזירות":
מי שאינו יהודי אין לו מושג של נזירות. אף שגוי יכול להביא קרבנות מסוימים - נדרים ונדבות, קרבנות מתנה וקרבנות רשות - אם קיבל על עצמו נדר של נזירות אין לו מעמד של נזיר: הוא מותר בשתיית יין ואינו נאסר בטומאה. ואף מצד עצם הדין, מדאורייתא אין גוי מיטמא כלל.
"נשים ועבדים יש להן נזירות":
נשים ועבדים - יהודים הם, ואף עבד כנעני נמנה לעניין זה בכלל ישראל, ולפיכך חלים עליהם דיני נזירות.
מכאן ממשיכה המשנה ומעמידה שתי חומרות זו מול זו:
"חומר בנשים מבעבדים - שהוא כופה את עבדו ואינו כופה את אשתו": האדון בידו לכפות על עבדו לעבור על נזירותו, ושליטה זו נתונה לו. הבעל, לעומת זאת, אינו יכול לכפות על אשתו לעבור על נזירותה. אם ברצונו לבטלה - בידו להפר, וכשם שהוא מפר את נדריה בכלל כך הוא מפר את נזירותה; אך אין בכוחו להשאיר את הנזירות בקיומה ולכפות עליה לעוברה.
"חומר בעבדים מבנשים - שהוא מיפר נדרי אשתו ואינו מיפר נדרי עבדו": הבעל יכול לעצור את נדר אשתו והנדר בטל, ואילו לאדון אין כל כוח להפר את נדרי עבדו.
הבדל נוסף - תוקף ההפרה:
"הפר לאשתו - הפר עולמית": ההפרה קבועה, ואף לאחר שיתגרשו אין הנדר חוזר וקם.
"הפר לעבדו": אין כאן הפרה כלל, שהרי אין לאדון כוח להפר לעבדו אלא רק לכפות עליו לעבור על נזירותו לפי שעה. לפיכך "יצא לחירות - משלים נזירותו": משעה שיצא לחירות, הנזירות עומדת בעינה והוא חייב להשלימה.
עבד שברח מרבו:
"עבר מכנגד פניו" - עבד שקיבל על עצמו נזירות ונמלט מרבו. בדין זה נחלקו התנאים: "רבי מאיר אומר: לא ישתה" - בזמן בריחתו עליו לשמור על נזירותו ואינו שותה יין. "רבי יוסי אומר: ישתה" - אין הוא נוהג בנזירות בשעה שהוא בורח.
טעמי המחלוקת בגמרא:
שיטת רבי מאיר: מדובר במקרה שבו אין רבו רוצה שיקיים את הנזירות, ואף על פי כן עליו לקיימה - משום שקונסים את העבד שיקיים את נזירותו. הנזירות בדרך כלל צער היא, ומתוך כך יחזור אל רבו, וכשיהיה תחת שליטת רבו יוכל רבו לבטל ממנו את הנזירות ויהיה מותר בשתיית יין.
שיטת רבי יוסי: מותר לו לשתות יין אף כשאין רבו לפניו, שהרי סוף סוף עדיין הוא ברשות רבו, ואין הרב רוצה שינהג בנזירות - כדי שלא ייחלש ולא ייעשה בלתי מסוגל לעבוד כראוי.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי אין נזירות לגויים, ואילו נשים ועבדים יש להם נזירות. עמדנו על החומרה שבנשים - שהאדון כופה את עבדו לעבור על נזירותו ואין הבעל כופה את אשתו, ועל החומרה שבעבדים - שהבעל מפר נדרי אשתו ואין האדון מפר נדרי עבדו. כן למדנו שהפרת הבעל לאשתו הפרה עולמית היא, ואילו העבד שיצא לחירות משלים את נזירותו, שכן מעולם לא הופרה. ולסיום נחלקו רבי מאיר ורבי יוסי בעבד שברח מרבו: לרבי מאיר קונסים אותו לנהוג בנזירות כדי שיחזור לרבו, ולרבי יוסי מותר בשתיית יין, שכן אין רבו רוצה שייחלש מלעבוד.