נזיר, פרק א', משנה ב'. משנה זו עוסקת בצורות שונות של נדרי נזירות ובניסוחים שבהם מקבל אדם על עצמו נזירות.
קבלת נזירות מתוך אזכור אחד מאיסורי הנזיר:
המשנה עוסקת באדם האומר אחד מן הלשונות הבאים:
"הריני נזיר מן החרצנים" - חרצנים הם זרעי הענבים.
"ומן הזגים" - קליפות הענבים.
"ומן התגלחת" - שיהיה נזיר מתגלחת השיער.
"ומן הטומאה" - שיהיה נזיר מלהיטמא.
כל אלו דברים שהנזיר אסור בהם.
"הרי זה נזיר וכל דקדוקי נזירות עליו" - די בכך שנקב באחד מן המעשים שהנזיר אסור בהם וקיבל אותו על עצמו, כדי שייחשב נזיר, וכל פרטי הנזירות חלים עליו. כלומר, אף שקיבל על עצמו סוג מסוים אחד בלבד מן הפעולות שהנזיר אסור בהן, יש בכך די כדי לעשותו נזיר גמור.
נזיר שמשון:
שמשון היה נזיר כל ימי חייו, והאומר אחד מן הביטויים הבאים מכוון אליו:
"הריני כשמשון" - רצוני להיות כשמשון, שהיה נזיר.
"כבן מנוח" - שמשון היה בנו של מנוח.
"כבעל דלילה" - אף זה היה שמשון.
"כמי שעקר דלתות עזה" - מעשה שעשה שמשון.
"כמי שניקרו פלישתים את עיניו" - כפי שאירע לשמשון.
יש המבינים שעליו לומר תחילה "שמשון בן מנוח" ולהוסיף אחד מן הדברים הללו, ואחרים אומרים שדי אף אם אמר אחד מאותם דברים בלבד. "הרי זה נזיר שמשון" - נעשה נזיר שמשון, כלומר קיבל על עצמו נדר נזירות לכל ימי חייו.
נזיר עולם:
למשנה חסרות כאן כמה מילים, שכן מכאן ואילך היא מתייחסת לקטגוריה אחרת של נזירות: "וכן האומר הריני נזיר עולם, הרי הוא נזיר כל ימיו" - האומר שברצונו להיות נזיר עולם, נזיר לתמיד, הרי הוא נזיר לכל חייו.
"אם כן, מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון?"
נזיר עולם: "הכביד שערו - מיקל בתער". כאשר נעשה שערו כבד עליו - ומובן שהדבר נעשה פעם בשנים עשר חודש - רשאי לקצר את שערו בתער. אין הוא מגלח את שערו לגמרי, אך חותך אותו פעם בשנים עשר חודש, וכשהוא עושה כן מביא שלוש בהמות לקורבן, אותן בהמות שאדם מביא בהשלמת נזירותו. ואם נטמא, מביא נזיר עולם את הקורבן שנזיר שנטמא מביא: שתי ציפורים וכבש לאשם.
נזיר שמשון: אף אם הכביד שערו, אינו מספר את שערו כלל. וכן לעניין טומאה: בעוד שעל נזיר רגיל ועל נזיר עולם חלים דיני טומאה, נזיר שמשון אינו מביא קרבן טומאה.
והגמרא מוסיפה: לא זו בלבד שאינו מביא קרבן טומאה, אלא שאף מותר לו להיטמא. זהו יוצא מן הכלל בנזיר שמשון.