נזיר, פרק ו', משנה א'. המשנה פותחת ומונה שלושה סוגי דברים שנאסרו על הנזיר:
טומאה: אסור לו להיטמא למת, לגוף המת.
תגלחת: אסור לו לגלח את שערו.
היוצא מן הגפן: אסור לו כל דבר וכל מוצר הבא מן הענב או מן הגפן.
צירוף מוצרי הגפן זה עם זה:
המשנה קובעת כי כל סוגי הדברים הבאים מן הגפן מצטרפים זה עם זה לכזית, שהוא השיעור המחייב את הנזיר מלקות על עבירת נזירותו. כלומר, אף אם אין בכל אחד מהם כשיעור בפני עצמו - מעט מן הקליפות, מעט מבשר הענב ומעט מן החרצנים - הרי הם מצטרפים יחד לאותו כזית.
שיעור החיוב - כזית או רביעית:
שיעור הכזית, כפי שהוזכר, הוא היסוד שבו נאמר "אינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית". ראוי לדייק כי רעיון זה, שהכזית הוא השיעור, הינו דעה מאוחרת בזמן המשנה. אך משנה ראשונה - הדעה המקורית - סברה שאין אדם חייב עד שישתה שיעור של רביעית הלוג של יין, או עד שיאכל כמות המגיעה לנפח של רביעית.
דעת רבי עקיבא:
רבי עקיבא אומר: "אפילו שרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית - חייב". כלומר, אף אם טבל האדם את פתו ביין, והיין והפת הצטרפו יחד לכדי כזית, הרי הוא חייב - ואף שאין כאן שיעור כזית של יין לעצמו, אלא שיעור כזית בצירוף הפת. הפת מצטרפת אל היין.
זהו מושג הנלמד במיוחד במסכת נזיר: הדבר המותר, הלחם, מצטרף ומסוגל להשתלב אל שיעור האיסור של שתיית יין לנזיר.
נמצא, אם כן, שרבי עקיבא מחדש שתי נקודות:
הוא חולק על משנה ראשונה שסברה כי השיעור ליין הוא רביעית, ואומר שהשיעור הוא כזית.
נוסף על כך הוא מלמד שההיתר - הלחם המותר באכילה - מצטרף עם האיסור של היין לחייב את האדם מלקות.