משנה ב' בפרק ד' במסכת נזיר קשורה לסופה של המשנה הקודמת, ועוסקת ביחס שבין בעל לאשתו הנודרים נזירות - ובשאלה מתי בכוחו של הבעל להפר את נדרה. המשנה מעמידה שני מקרים, הנבדלים זה מזה בשאלה מי מן השניים פתח בנדר.
המקרה הראשון - האיש נודר והאישה עונה אמן:
"הריני נזיר, ואת" - האיש מקבל על עצמו נזירות, ומפנה אל אשתו שאלה: ומה איתך?
"ואמרה: אמן" - תשובתה מורה כי אף היא מבקשת להיות נזירה.
"מפר את שלה" - הבעל יכול להפר את נדרה, משום שלא אישר שרצונו בנזירותה. הוא רק שאל אותה, והיא השיבה בחיוב, ואין בכך קיום מצדו.
"ושלו קיים" - ההפרה אינה משפיעה על נזירותו שלו, והיא עומדת בתוקפה.
המקרה השני - האישה נודרת והבעל עונה אמן:
"הריני נזירה, ואת" - האישה מקבלת על עצמה נזירות, ושואלת את בעלה: ומה איתך?
"ואמר: אמן" - הבעל משיב שאף הוא מבקש להיות בנדר.
"אינו יכול להפר" - שוב אין בכוחו להפר את נדרה, שכן אמירת "אמן" על שאלתה אם רצונו להיות כמותה נחשבת אישור לנדרה. משנעשה קיום, אין עוד מקום להפרה.
לסיכום: במשנה זו למדנו שני מקרים של בעל ואשתו הנודרים בנזירות. כאשר האיש פתח ואמר "הריני נזיר ואת", והאישה השיבה "אמן" - נדרה של האישה עומד בפני הפרה, שהרי הבעל לא אישר את נזירותה אלא רק שאל, ואילו נזירותו שלו קיימת. אך כאשר האישה פתחה ואמרה "הריני נזירה ואת", והבעל השיב "אמן" - הרי שבתשובתו קיים את נדרה, ולפיכך אינו יכול עוד להפר.