נזיר, פרק ד', משנה א':
המשנה פותחת: "מי שאמר הריני נזיר, ושמע חברו ואמר ואני, ואני - כולם נזירים". אדם קיבל על עצמו נזירות; חברו שמע ואמר "ואני" - כלומר אף אני רוצה להיות נזיר כמותו; ושלישי שמע את השני ואמר "ואני" - אף אני כמותו. כולם נזירים.
מכאן לדין ההתרה, שכן כל אחד מהם תלה את נזירותו בקודמו:
"הותר הראשון - הותרו כולם": אם הראשון, שאמר "הריני נזיר", התיר את נדרו וחדל מלהיות נזיר - כולם מותרים, שהרי כולם תלו את עצמם בנזירותו.
"הותר האחרון - האחרון מותר וכולם אסורין": אם דווקא האחרון שאמר "ואני" התיר את נדרו - הוא לבדו מותר, וכל האחרים אסורים, שהרי הם לא נתלו בו, אלא הוא נתלה בהם.
לשונות של תליה בנזירות חברו:
"אמר הריני נזיר, ושמע חברו ואמר פי כפיו ושערי כשערו - הרי זה נזיר" - כאן לא אמר החבר "ואני", אלא נקט לשון של השוואה: "פי כפיו" - אף פי כפיו לעניין שתיית יין, "ושערי כשערו" - אף שערי כשערו לעניין תספורת. אף בלשון זו נחשב נזיר.
ראוי לציין כי יש דעה הסוברת שעליו לבטא בפיו את שני הפרטים - הפה כפיו לעניין היין והשיער כשערו לעניין התספורת; ויש המבינים שדי באמירת אחד מהם, שכן ממילא מובן מאליו גם השני.
איש ואשתו שתלו נזירותם זה בזה:
"הריני נזיר, ושמעה אשתו ואמרה ואני - מפר את שלה ושלו קיים": הבעל קיבל על עצמו נזירות, ואשתו נתלתה בו ואמרה "ואני". הבעל יכול להפר את נדרה, ונדרו שלו עומד בתוקפו, שהרי לא עשה דבר כדי לעודד את נדרה ואף לא לאשרו - היא שהגיבה לדבריו, ולא להיפך.
"הריני נזירה, ושמע בעלה ואמר ואני - אינו יכול להפר": כאשר האישה היא שפתחה ואמרה "הריני נזירה", ובעלה שמע ואמר "ואני" - שוב אין הוא יכול להפר את נדרה, משום שבאמירתו שאף הוא רוצה להיות נזיר קיים ואישר את נדרה, וכיוון שקיימו - אין בכוחו להפר.
לסיכום: במשנה זו למדנו שהתולה נזירותו בנזירות חברו הרי הוא נזיר, ודין ההתרה תלוי בסדר: התרת הראשון מתירה את כולם, ואילו התרת האחרון מתירה אותו בלבד. עוד למדנו שאף לשון "פי כפיו ושערי כשערו" מועילה לקבלת נזירות, ושבאיש ואשתו הכול תלוי בשאלה מי נדר תחילה: אישה שנתלתה בבעלה - בעלה מפר את נדרה ונדרו שלו קיים; ואילו בעל שנתלה בנדר אשתו - הרי קיים את נדרה, ואינו יכול עוד להפר.