נזיר, פרק ג', משנה א'. המשנה עוסקת בשאלת סיומה של הנזירות: מי שקיבל על עצמו נזירות, ידוע כי סתם נזירות היא שלושים יום. באיזה יום עליו להשלים את נזירותו - לגלח את ראשו ולהביא את קרבנותיו?
"מי שאמר הריני נזיר" - סתם נזירות:
המשנה קובעת: "מגלח יום שלושים ואחד" - לכתחילה עליו לגלח את ראשו ולהביא את קרבנותיו ביום השלושים ואחד, שאז יש בידו שלושים יום שלמים של נזירות.
אך המשנה ממשיכה: "ואם גילח ליום שלושים - יצא" - בדיעבד, אם הקדים וגילח את ראשו והביא את קרבנותיו ביום השלושים עצמו, יצא ידי חובתו. הטעם לכך הוא הכלל 'מקצת היום ככולו' - חלק מן היום נחשב כיום שלם. מכיוון שהיה נזיר במקצת היום השלושים, די בכך, שהרי קיבל על עצמו סתם נזירות.
"הריני נזיר שלושים יום":
אולם מי שאמר במפורש שהוא נוזר לשלושים יום, אינו סומך על דין סתם נזירות, אלא פירש בדבריו מספר ימים. עצם הפירוש מלמד שאין רצונו בנזירות סתם, אלא בשלושים יום שלמים.
לפיכך פוסקת המשנה: "אם גילח ליום שלושים - לא יצא" - אף אם גילח לאחר שעבר כמעט כל היום כולו, כיוון שלא עבר יום שלם, לא יצא ידי חובת נזירותו. משום שאמירת "שלושים יום" פירושה שלושים ימים שלמים, ובזה אין אומרים 'מקצת היום ככולו'.
לסיכום: במשנה זו למדנו את ההבחנה בין שתי לשונות של קבלת נזירות:
"הריני נזיר": לכתחילה מגלח ביום השלושים ואחד, ואם גילח ביום השלושים - יצא, מדין 'מקצת היום ככולו'.
"הריני נזיר שלושים יום": כיוון שפירש שלושים ימים שלמים, אם גילח ביום השלושים - לא יצא, ואין אומרים בו 'מקצת היום ככולו'.