מועד קטן, פרק א', משנה ט'. משנה זו עוסקת בכלים המשמשים להכנת מאכל בחול המועד, ובשאלה אילו פעולות של הצבה ותיקון מותר לעשות בהם בימי המועד.
לשון המשנה:
"מעמידין תנור וכיריים וריחיים במועד" - מותר להעמיד בחול המועד את שלושת הכלים הללו:
תנור - להסקה ולאפייה.
כיריים - כלי המשמש לבישול.
ריחיים - ריחיים של יד. אין מדובר בכלי גדול במיוחד ולא במלאכה גדולה, אלא בפריט קטן יחסית.
התנורים והכיריים היו ניידים במידה מסוימת: נהגו להזיז אותם ממקום למקום, ולחברם אל הקרקע בשעה שביקשו להשתמש בהם. העמדה זו היא המותרת בחול המועד, כדי שיוכל האדם לקבוע את הכלים במקומם ולבשל בהם לצורך המועד.
דברי רבי יהודה:
"אין מכבשין את הריחיים בתחילה" - כאשר באים להשתמש בריחיים בפעם הראשונה, האבנים חלקות מכדי לטחון כראוי, ולפיכך היו מסתתים אותן תחילה כדי שיהיו מחוספסות ויוכלו לטחון. פעולה זו אסורה במועד.
ההבחנה היא אפוא בין שני מצבים:
ריחיים חדשים: הסיתות נעשה בתחילה, בפעם הראשונה ממש, ובזה אין מכבשין במועד.
ריחיים ישנים: אין הם זקוקים אלא לתחזוקה - חיטוב נוסף שיוסיף בהן חריצים, ופעולה זו מותרת בחול המועד.
לסיכום: המשנה מתירה להעמיד תנור, כיריים וריחיים של יד במועד, שכן צורכי המאכל הותרו; ואילו רבי יהודה מבחין בין סיתות ראשוני של ריחיים חדשים, שאסור, לבין חידוד ותחזוקה של ריחיים ישנים, שמותר.