לפנינו משנה ח' בפרק ג' של מסכת מועד קטן, העוסקת בדיני הוצאת המת, ההספד וקינת הנשים בחול המועד.
"אין מניחין את המיטה ברחוב":
בחול המועד אין רשאים להניח את מיטת ההלוויה - הגופה עם ארונה, או המיטה שעליה מוציאים אותה - ברחוב. וטעם הדבר: "שלא להרגיל את ההספד" - כדי שלא להרבות ולעורר הספד ואמירת דברים בחול המועד, שהרי נשיאת דברי הספד אסורה בחול המועד. וכך היה מנהגם: היו מניחים את המיטה ברחבה הציבורית, והציבור היה נושא שם הספדים. את זאת מבקשים למנוע בחול המועד, ולפיכך אין מניחים שם את המיטה.
"ולא של נשים לעולם":
מיטתה של אישה אין מניחים ברחוב ובשוק לעולם, שכן אין זה כבודה. בטעם הדבר נאמרו כמה דרכים:
יש המבארים שהחשש הוא מפני דימום, ובפרט באישה שמתה בלידתה.
יש אומרים שאין הדבר אמור אלא במתה בלידה בלבד, ואילו בשאר נשים אין חשש זה שייך.
ודעה נוספת בגמרא: אף בשאר נשים הדין כן, ולמדים זאת ממרים, שמתה ונקברה מיד ללא כל עיכוב.
"נשים במועד מענות אבל לא מטפחות":
נשים היו רגילות לעורר את האבל בשעת ההספד, ובחול המועד חילקה המשנה בין שני אופנים:
"מענות" - כפי שתבאר המשנה הבאה, כאשר כולן אומרות, שרות או מקוננות דבר אחד יחדיו. זאת הותר להן לעשות בחול המועד במהלך תהליך הקבורה.
"מטפחות" - מחיאת כפיים או הכאה על הירך. זאת נאסר עליהן בחול המועד.
רבי שמואל אומר: אף בחול המועד, הסמוכים למיטה - אותם העומדים צמודים למיטת המת עצמה - מותרים בטיפוח, ורשאים לספוק כף אל כף או לספוק בידיהם על ירכיהם.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי אין מניחים את המיטה ברחוב בחול המועד, שלא להרגיל את ההספד האסור במועד; שמיטתה של אישה אינה מונחת ברחוב לעולם, מפני כבודה, ובטעם הדבר נחלקו האם הדברים אמורים במתה בלידה בלבד או אף בשאר נשים, כפי שלמדים ממרים שנקברה מיד; וכן שהנשים מענות במועד אך אינן מטפחות, ולדעת רבי שמואל הסמוכים למיטה מותרים בטיפוח אף בחול המועד.
במשנה הבאה יתבאר עניינן של ה'מענות' - מהי אותה אמירה משותפת, וכיצד היא נעשית.