מועד קטן, פרק ג', משנה ז'. המשנה עוסקת במנהגי האבלות ובשאלה אילו מהם נוהגים בחול המועד ואילו מהם נדחים מפניו.
"אין קורעין ולא חולצין ואין מברין אלא קרוביו של מת":
"אין קורעין" - קריעת הבגד אינה נעשית בחול המועד על ידי כל אדם, אלא על ידי הקרובים הקרובים בלבד. שאר האנשים פטורים מכך.
"ולא חולצין" - מנהג היה לגלות את הכתף בשעת לוויית הנפטר: להוריד את המעיל מעל הכתף ולחשוף את הכתף והזרוע. גם זה אינו נוהג בחול המועד אלא בקרובים.
"ואין מברין" - סעודת ההבראה היא הסעודה הראשונה הניתנת לאבלים בשובם מן הקבורה. אין הם אוכלים משלהם, אלא אחרים מביאים להם את מאכלם. בחול המועד מגישים סעודה זו לקרובים הקרובים בלבד, אלה היושבים שבעה.
נמצא שכל שלושת העניינים הללו - הקריעה, חליצת הכתף וההבראה - נעשים בחול המועד רק על ידי הקרובים המחויבים בכך מן הדין, והם בלבד.
"ואין מברין אלא על מיטה זקופה":
סעודת ההבראה מוגשת על מיטה זקופה, כלומר מיטה העומדת על מכונה. בימי אבלות רגילים נהגו לכפות את המיטות, מנהג הקשור לרעיון הישיבה על שרפרף נמוך - ואין נוהגים בו בחול המועד.
"אין מוליכין לבית האבל לא בטבלא ולא באיסקוטלא ולא בקנון אלא בסלים":
אין מביאים את הסעודה לבית האבל בטבלה או במגש מיוחד, ולא באיסקוטלא (מגש מיוחד מסוג אחר), ולא בקנון (סל מיוחד), אלא בסלים רגילים ופשוטים בלבד. טעם הדבר: שלא לבייש את העניים, שאין ידם משגת בבואם להביא את סעודת ההבראה. הלכה זו, כפי הנראה, אינה קשורה לחול המועד עצמו.
ברכת אבלים ושורת המנחמים:
"ואין אומרים ברכת אבלים במועד" - ברכה מיוחדת הייתה נאמרת בשעה שהאנשים היו מתאספים ברחוב, מעין ניחום, ונוסח לשונה מובא בגמרא בברכות ובכתובות, וחתימתה: "ברוך מנחם אבלים". ברכה זו אין אומרים אותה בחול המועד.
"ואין עומדין בשורה" - אין מעמידים את השורה שבה עומדים המנחמים בטור ומציעים את ניחומיהם בשעה שהאבלים עוברים ביניהם.
"ופוטרין את הרבים" - שולחים את האנשים לביתם, ואין הם צריכים עוד ללוות את האבלים. ממעטים באופי הדברים: הרבים יוצאים ידי חובת מצוות הניחום, ומתפזרים.
יש המבינים כי הכוונה היא שאין צורך לחזור ולעמוד בשורה ולנחם לאחר חול המועד, שכן כבר נתקיימה מצווה זו מיד לאחר הקבורה בחול המועד עצמו.