מועד קטן, פרק ג', משנה ט' - המשנה האחרונה במסכת מועד קטן. במשניות הקודמות עסקנו בהלכות הלוויה ובמנהגי האבלות בחול המועד, וכעת מבקשת המשנה לברר כיצד משפיעים על מנהגים אלו מועדים קטנים אחרים: ראש חודש, חנוכה ופורים.
ראש חודש, חנוכה ופורים:
במשנה הקודמת נתבאר מה הותר לנשים לעשות במנהגי האבלות שלהן בשעת הלוויה. כאן קובעת המשנה כי בראש חודש, בחנוכה ובפורים "מְעַנּוֹת וּמְטַפְּחוֹת", בשונה מחול המועד שבו הגבלנו את המותר להן:
"מְעַנּוֹת" - אמירה בקול אחד.
"מְטַפְּחוֹת" - הכאה בכפות הידיים, כף אל כף או על הירך.
אך לא בחול המועד ולא בראש חודש, בחנוכה ובפורים - אין הן רשאיות לקונן. הקינה, כפי שיתבאר מיד, היא אמירה בדרך של מענה.
לאחר קבורת המת:
משנקבר המת, שוב אין לעשות לא מענות ולא מטפחות, אף בראש חודש, בחנוכה ובפורים, ובוודאי שלא בחול המועד.
מהו 'עינוי' ומהי 'קינה'?
המשנה באה להגדיר את שני המושגים שנקטה בהם:
עינוי - "שכולן עונות כאחת": כל מה שהן אומרות או מייללות, הן עושות זאת יחד.
קינה - "אחת מדברת, וכולן עונות": קריאה בדרך של שאלה ותשובה, כלשון הפסוק בירמיה: "ולמדנה בנותיכם נהי ואשה רעותה קינה". הקינה מטבעה נאמרת בדרך של מענה.
לעתיד לבוא:
כדרכן של משניות המסיימות בכי טוב, מנגידה המשנה את כל האמור ומסיימת בנחמה: לעתיד לבוא, כאשר יבטל הקב"ה את מלאך המוות, נאמר כי המוות ייבלע לנצח, והקב"ה ימחה דמעה מעל כל הפנים.
תודה שהצטרפתם אלינו למסכת מועד קטן. אני מקווה שתצטרפו אלינו למסכת הבאה - מסכת חגיגה.