לפנינו משנה ז' בפרק א' של מסכת מועד קטן, העוסקת בדין נישואין ובעשיית תכשיטי אישה בחול המועד.
איסור נישואין במועד:
המשנה קובעת: "אין נושאין נשים במועד" - אין לשאת אישה בחול המועד, והיא מפרטת:
"לא בתולות" - אישה שלא הייתה נשואה קודם לכן.
"ולא אלמנות" - אף אישה שכבר הייתה נשואה.
"ולא מיבמין" - אף מצוות הייבום, לשאת את אלמנת אחיו, אינה נעשית במועד.
טעם האיסור:
המשנה מנמקת: "ונישא שמחה היא לו" - הנישואין הם שמחה בפני עצמה, ומכאן שני טעמים לאיסור:
הלכה היא שאין מערבין שמחה בשמחה, ואין לצרף שמחה אחת לרעותה.
חשש שיניח את שמחת החג בצד ויהיה עסוק בשמחת אשתו החדשה.
מה שהותר במועד:
"אבל מחזיר את גרושתו" - מי שהיה נשוי לאישה, התגרש ממנה, וכעת נושא אותה מחדש - אותו זוג עצמו - מותר לו לעשות כן אף בחול המועד.
"ועושה אישה תכשיטיה במועד" - מותר לאישה להתקשט ולהתאפר במלוא תכשיטיה בחול המועד.
דעת רבי יהודה:
רבי יהודה חולק ואומר: "לא תסוד" - אין לה להשתמש בסיד, מעין משחה כימית להסרת שיער. וטעמו: "וניוול הוא" - כל עוד משחת הסיד מונחת על גופה היא גורמת לה כאב ואין מראה נאה, ולפיכך אין לעשות כן בחול המועד.
ואולם הגמרא מבארת כי אף רבי יהודה מודה שאם הסיד עשוי לרדת במהלך חול המועד, ומטרתו תושג בתוך המועד עצמו, הרי זו שמחה עבורה והדבר מותר. שכן לא רק ההכנה נעשית בחול המועד, אלא אף התוצאה עומדת לרשותה בתוך המועד - ובכהאי גוונא הדבר מותר אפילו לדעת רבי יהודה.
לסיכום: במשנה זו למדנו שאין נושאין נשים במועד - לא בתולות, לא אלמנות ואף לא בייבום - משום שאין מערבין שמחה בשמחה ומשום החשש להסחת הדעת משמחת החג; אך מותר להחזיר את גרושתו, ומותר לאישה לעשות תכשיטיה במועד. רבי יהודה אוסר סיד מפני הניוול, ומודה בסיד היורד בתוך המועד, שאז אף הוא מתיר.