מועד קטן, פרק א', משנה ו'. אף משנה זו עוסקת בעניינים הקשורים לקבורה ולהכנותיה בחול המועד.
"אין חופרין כוכין וקברות במועד":
אסור לחפור בחול המועד לא כוכין ולא קברות. מהו ההבדל ביניהם?
כוכין - המקבילה לקברים הנהוגים אצלנו, חפירת קבר בקרקע.
קברות - דומה לקבר, אלא שהוא כרוך בבניית מבנה. אין ברור אם המבנה מצוי בתוך האדמה, אך בכל אופן מדובר בבנייה ולא בחפירה בלבד.
שני אלו אסורים בחול המועד.
"אבל מחנכין את הכוכין במועד":
מלאכת ה'חינוך' מותרת. פירושה יישור מחדש של הכוך או עריכת שינויים בתוכו - להאריכו מעט או להרחיבו. מלאכה זו אינה כרוכה בטרחה מרובה, ולפיכך הותרה בחול המועד.
"ועושין נברכת במועד":
הנברכת מותרת אף היא בחול המועד. בביאורה נאמרו שני אופנים:
חפירה באדמה הממולאת במים ומשמשת לכביסת בגדים.
מעין אמבטיה השקועה בקרקע, המשמשת לצורכי הכנת הגופות לקבורה - ולפי הבנה זו הדבר שייך לשאר הנושאים הנידונים במשנה זו.
מכל מקום, אין במלאכה זו טרחה ומאמץ במידה המצדיקה איסור.
עשיית ארון בחצר המת:
מותר לעשות ארון קבורה למת באותה חצר שבה מונח המת, שכן אז ניכר וברור שהארון נעשה לצורך מסוים זה בלבד, ולא למטרה אחרת.
דעת רבי יהודה:
רבי יהודה אוסר זאת אף באותה חצר שבה נמצא המת, אלא אם כן יש עמו נסרים מוכנים. במקרה כזה מותר לחברם יחד בחול המועד, אך להתחיל ולהכין את הנסרים מתחילתם - אין הדבר מותר בחול המועד.
לסיכום: במשנה זו למדנו שאין חופרין כוכין וקברות במועד, אך מותר לחנך את הכוכין ולעשות נברכת, שאין בהן טרחה מרובה. כמו כן מותר לעשות ארון למת באותה חצר שבה הוא מונח, שאז ניכרת מטרתו; ורבי יהודה אוסר אף בזה, אלא אם כן היו הנסרים מוכנים מבעוד מועד וכל המלאכה היא חיבורם בלבד.