לפנינו משנה ו' בפרק ג' של מסכת מועד קטן, העוסקת בשאלה אילו מן הימים הטובים מפסיקים את מניין השבעה של האבלות ואילו אינם מפסיקים אותה. נקודת המוצא היא ההבדל היסודי שבין שבת ליום טוב: השבת אינה מפסיקה את השבעה, ואילו יום טוב מפסיק אותה.
שיטת רבי אליעזר:
"רבי אליעזר אומר: משחרב בית המקדש, עצרת כשבת" - לאחר שחרב בית המקדש, דינו של חג השבועות לעניין הפסקת השבעה כדין שבת, שאינה מפסיקה את מניין השבעה.
טעם ההבדל בין זמן הבית לזמן שלאחר החורבן: בזמן שבית המקדש היה קיים, התארך חג השבועות במובן מסוים לשבעה ימים, שכן מי שלא הביא ביום טוב את הקרבנות שהתחייב בהם - קרבן ראייה וחגיגה - יכול היה להביאם בששת הימים שלאחר החג. מבחינה זו היה שבועות יום טוב מלא בן שבעה ימים, ולפיכך היה דינו כשאר ימים טובים והוא הפסיק את השבעה. משחרב הבית בטלה מעלה זו, ולדעת רבי אליעזר שוב אין השבועות מפסיק את השבעה.
ומוסיף רבי אליעזר: "ראש השנה ויום הכיפורים כרגלים" - דינם של ראש השנה ויום הכיפורים כדין אחד משלושת הרגלים, פסח, שבועות וסוכות, שהם מפסיקים את השבעה. ימים אלו אינם נמנים כלל למניין השבעה, כפי שהזכרנו קודם לכן.
שיטת חכמים:
"וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה" - אין הם סוברים כרבי אליעזר, לא בדין השבועות ולא בדין ראש השנה. לדעתם:
"עצרת כרגלים" - שבועות דינו כרגל אף לאחר שחרב בית המקדש, ולפיכך הוא מפסיק את השבעה.
"ראש השנה ויום הכיפורים כשבת" - אין להם מעמד של רגל, ואינם מפסיקים את השבעה.
להלכה:
אין הלכה כרבי אליעזר בדין השבועות: אנו פוסקים כי שבועות מפסיק את השבעה כשאר יום טוב.
אין הלכה כחכמים בדין ראש השנה ויום הכיפורים: אנו פוסקים כי דינם כרגל לעניין שבעה, והם מפסיקים את השבעה. לפיכך, מי שישב שבעה קודם ראש השנה או קודם יום הכיפורים - הגעת היום מפסיקה את אבלותו.
לסיכום: במשנה זו נחלקו התנאים במעמדם של השבועות, ראש השנה ויום הכיפורים לעניין הפסקת השבעה. רבי אליעזר סבר שלאחר החורבן עצרת כשבת, שכן בטלה השלמת הקרבנות שהאריכה אותו לשבעה ימים, ואילו ראש השנה ויום הכיפורים כרגלים. חכמים הפכו את היוצרות: עצרת כרגלים, וראש השנה ויום הכיפורים כשבת. ולמעשה נפסק כי כל אלו - שבועות, ראש השנה ויום הכיפורים - מפסיקים את השבעה.