מועד קטן, פרק א', משנה ה':
"רואין את הנגעים בתחילה להקל, אבל לא להחמיר" - כך אומר רבי מאיר. תפקידו של הכהן היה להביט באדם שיש בו נגע צרעת ולקבוע האם הנגע טמא או טהור. לדעת רבי מאיר, בחול המועד רשאי הכהן לראות את הנגע בפעם הראשונה ולקבוע את מצבו - אך רק להקל, כלומר רק כאשר בכוונתו לפסוק שהנגע טהור. אך לא להחמיר: אם היה רואה שהנגע טמא, היה מונע את פסק הדין ואומר לו "אראה אותך לאחר יום טוב", ומעכב את ההכרעה.
יסוד דבריו של רבי מאיר הוא שהכהן רשאי לעכב את פסק דינו ואינו חייב להכריע בו. וטעם הדבר: אין אנו רוצים שאדם ייטמא בצרעת בחול המועד, שכן אז יידרש לצאת אל מחוץ למחנה, ואין זה זמן ראוי לשהות מחוץ למחנה.
"וחכמים אומרים: לא להקל ולא להחמיר":
חכמים חולקים וסוברים שאין הכהן יכול להקל ואף לא להחמיר, כלומר אין ליטול את הסיכון. לפיכך אין הכהן רואה נגעי צרעת בחול המועד כלל, שכן מרגע שהנגע הוצג לפניו הוא מחויב להכריע - טמא או טהור. שמא ייאלץ לומר טמא, והאדם ייאלץ לצאת אל מחוץ למחנה; מוטב אפוא שלא ייכנס כלל לאותו פסק דין.
ליקוט עצמות בחול המועד:
המשנה ממשיכה בעניין שהיה ייחודי ליהודי ימי קדם. נהגו לקבור את המת באדמה עד שהגוף מתפרק, ולאחר מכן ליטול את העצמות ולקוברן במערות קבורה, ששימשו כעין חלקות משפחתיות. משום כך היה בהבאת עצמות אבותיו של אדם אל קברי אבות, אל החלקה המשפחתית שאליה הן שייכות, יסוד של הקלה ואף של שמחה, כפי שנראה להלן.
"ועוד אמר רבי מאיר: מלקט אדם עצמות אביו ואמו" - בחול המועד מותר לאדם ללקט את עצמות אביו או אמו מן המקום שבו נקברו, ולקוברן מחדש בקברי המשפחה. וטעם הדבר: "ששמחה היא לו" - שכן שמחה היא לו שעצמות הוריו מונחות מעתה בחלקת המשפחה.
הובאו לכך שני הסברים:
שמחה היא לו כשלעצמה, מעצם הבאת העצמות אל קברי אבות.
שמחת יום טוב וחול המועד מונעת ממנו להצטער יתר על המידה, יותר מכפי שהיה מצטער בדרך כלל מאירוע כזה.
רבי יוסי חולק וסובר כי מעשה זה נחשב אבלות, ואדם צריך לנהוג בו כעין יום אחד של שבעה, ולפיכך אין לעשותו בחול המועד.
"מעורר על מתו":
המשנה עוסקת בעניין הנקרא מעורר על מתו. היה נהוג להעסיק מספידים מקצועיים, שתפקידם היה לעורר את רגשותיהם של השומעים. אף אדם שאיבד את קרובו לפני זמן רב היה שוכר לעיתים אדם שיאסוף סביבו אנשים בעלי חוויה דומה - כעין קבוצת תמיכה עתיקה - שיבכו בה יחדיו. זהו "מעורר אדם על מתו".
המשנה קובעת שאסור לחולל התעוררות זו, כלומר לשכור אדם שיעורר קבוצת אנשים לבכות יחד ולהאזין לדברי המספיד המקצועי. ולא זו בלבד, אלא אף מי שאיבד את קרובו לאחרונה - שאין זו אותה גרסה של הספד על מת מלפני זמן רב - אסור לו לשכור מספיד לנפטר החדש בתוך שלושים יום לרגל, קודם שהחל יום טוב.
שני טעמים ניתנו לכך:
אין המת נשכח מן הלב במשך שלושים יום, ולפיכך בתוך שלושים יום עדיין יחוש האדם ייסורי צער עזים בהגיע יום טוב, ואין רוצים שיישא עמו צער זה אל תוך החג.
אנשים היו מפרישים כספים לצורכי יום טוב, ועלולים היו לכלות אותם על הוצאה זו בתוך שלושים יום, ולא יישאר בידם מזומן להוצאות החג.
ובאותו קו ממש: קרוב משפחה שלי סיפר לי שפעם היה נהוג ששוק המניות בישראל היה קורס פעמיים בשנה, לפני פסח ולפני סוכות, כאשר כולם משכו את השקעותיהם כדי שיוכלו לשלם עבור החג. נמצא שאין זה רעיון חדש כלל.