מועד קטן, פרק ג', משנה ה'. המשנה עוסקת בדינו של יום טוב המפסיק את ימי האבלות: הקובר את מתו שלושה ימים לפני הרגל - כלומר שעמד ביום השלישי של השבעה - כשמגיע יום טוב "בטלה הימנו גזירת שבעה". ראוי לציין כי אין אנו פוסקים כמשנה זו: להלכה נקבע שדי בשיעור מועט ביותר של אבלות לפני הרגל, ואף הוא מפסיק את השבעה; ואילו המשנה שלפנינו סוברת שנדרשים שלושה ימים.
שמונה ימים - ביטול גזירת שלושים:
המשנה ממשיכה: משעברו שמונה ימים מן הקבורה - והשבעה מתחילה בדרך כלל משעת הקבורה - כבר נכנס האבל ליום שלאחר השבעה, הנוהג בהנהגת השלושים, שהיא המשך תקופת האבלות לאחר השבעה. אם הגיע יום טוב בנקודה זו, לאחר שעבר עליו חלק מיום אחד של שלושים, הרי הוא מפסיק אף את השלושים, והשלושים מסתיימת מחמת יום טוב.
"שבת עולה ואינה מפסקת":
חז"ל קבעו ששבת נכללת בשבעת ימי האבלות. אמנם בשבת שבתוך השבעה נוהגת אבלות ממשית, אך אין זו אלא אבלות שבצנעה, בדברים שבינו לבין עצמו בלבד. לפיכך שבת תמיד נמנית כחלק מן השבעה ואינה מפסיקה אותה - שאילו הייתה מפסיקה, לא הייתה לעולם שבעה שלמה, שהרי שבת מצויה בכל שבעה. הרגלים, לעומתה, מפסיקים את השבעה, כמבואר לעיל.
"רגלים מפסיקין ואינן עולין":
ישנם מקרים שבהם ימי יום טוב אינם נמנים למניין השבעה:
מי שלא נהג אבלות כלל לפני הרגל: כגון שהקבורה אירעה בחול המועד - עליו לשבת את כל השבעה לאחר הרגל.
לשיטת המשנה, מי שנהג פחות משלושה ימים: אם היו לו שני ימים בלבד לפני יום טוב, עליו להשלים את חמשת הימים הנותרים לאחריו. ולדידן אין הדבר נוגע למעשה, שכן לפי דרכנו בהלכה כל שיעור אבלות שנהג לפני יום טוב מתבטל על ידו.
אולם ימי יום טוב עולים ונמנים למניין השלושים.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי שלושה ימי אבלות לפני הרגל מבטלים את גזירת השבעה, ושמונה ימים מן הקבורה מבטלים אף את גזירת השלושים; כי שבת עולה למניין השבעה ואינה מפסיקה אותה, שכן אין נוהגת בה אלא אבלות שבצנעה; וכי הרגלים מפסיקים, ובמקרים מסוימים ימיהם אף אינם עולים למניין השבעה - אך עולים הם למניין השלושים.