מועד קטן, פרק א', משנה ד'. משנה זו עוסקת בשני עניינים: לכידת חפרפרות ועכברים בשדה בחול המועד ובשביעית, ותיקון פרצה שנפרצה בגדר.
"צדין את האישות ואת העכברים משדה אילן ומשדה לבן, שלא כדרכו, במועד ובשביעית" - מותר ללכוד חפרפרות ועכברים המזיקים לשדה, ובלבד שייעשה הדבר באופן משונה:
"משדה אילן" - שדה של עצים, כלומר מטע.
"משדה לבן" - שדה המצמיח תבואה.
"שלא כדרכו" - באופן משונה: היו חובטים במעדר על הקרקע, ולא מעמידים מלכודת כדרך העשייה הרגילה.
"במועד ובשביעית" - היתר זה נוהג הן בחול המועד והן בשנת השמיטה.
טעם ההיתר הוא שהמזיקים הללו עלולים לגרום נזק לשדה, ולפיכך הותרה צידתם אף שבחול המועד יש בכך טרחה, ואף שבשביעית החפירה בשדה נראית כהכנה לחרישה.
דעת חכמים:
"וחכמים אומרים: משדה אילן כדרכו, ומשדה לבן שלא כדרכו". לדעתם יש להבחין בין שני סוגי השדות:
משדה אילן - כדרכו: במטע מותר לצוד בדרך הרגילה, ואף להעמיד מלכודת ממש בחול המועד ובשביעית, משום שהנזק הנגרם שם רב.
משדה לבן - שלא כדרכו: בשדה תבואה יש לצוד באופן משונה בלבד.
תיקון פרצה בגדר:
"ומגדרין את הפרצה במועד" - פרצה שנפרצה בכותל הגינה ניתן לסתום בחול המועד באופן ארעי בלבד. הבחנה זו נובעת מאופיו של המקום:
גינה: מטרת הגדר למנוע כניסת אנשים, ואין בה חפצים העלולים להיגנב. לפיכך מותר להניח אבנים זו על גבי זו, אך אין להשתמש בטיט לחיבורן, שכן בכך נעשית הסתימה קבועה.
חצר: כותל חצר שנפרץ מותר לתקן בדרך הרגילה בחול המועד, מפני החשש מגנבים העלולים להיכנס.
"ובשביעית - בונה כדרכו": בשנת השמיטה מותר לבנות את הפרצה בדרך הרגילה. אף שלכאורה נראה הדבר כשמירה על הפירות, האסורה בשביעית - שהרי הפירות צריכים להיות מופקרים לכול - מכל מקום, כיוון שהכוונה היא לשמור על הקרקע בלבד ולא להגן על הפירות, הותר הדבר כדרכו.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי מותר לצוד חפרפרות ועכברים המזיקים לשדה בחול המועד ובשביעית - לדעה ראשונה שלא כדרכו בכל שדה, ולדעת חכמים כדרכו בשדה אילן ושלא כדרכו בשדה לבן. כמו כן עמדנו על דיני תיקון פרצה: בגינה סתימה ארעית בלבד, בחצר תיקון כדרכו מפני הגנבים, ובשביעית בנייה כדרכו, שכן הכוונה לשמירת הקרקע ולא לשמירת הפירות.