מועד קטן, פרק ג', משנה ד'. במשנה זו נמשיך ולמדנו מה מותר לכתוב ומה אסור לכתוב בחול המועד.
"אין כותבין שטרי חובות במועד":
שטר חוב הוא מסמך המעיד שאדם חייב ממון לחברו. אין הכרח לכתבו דווקא בחול המועד: אין החוב חייב להיווצר עתה, ולעיתים הצדדים סומכים זה על זה ואינם נזקקים כלל לשטר. לפיכך קבעה המשנה שאין כותבים שטרות אלו במועד.
אולם המשנה מונה מקרים שבהם הכתיבה מותרת:
אינו מאמינו: כאשר אחד הצדדים אינו סומך על חברו ודורש שיהיה בידו שטר.
אין לסופר מה יאכל: כאשר יש בכתיבה משום פרנסה לסופר.
בשני מקרים אלו הרי זה יכתוב, אף בחול המועד.
"אין כותבין ספרים, תפילין ומזוזות":
כתיבת ספרי קודש הנעשית באופן מקצועי - ספרי תורה, תפילין ומזוזות - אסורה בחול המועד. יתרה מזו, אף אין מגיהין אות אחת בלבד, ואפילו בספר העזרה, הוא ספר התורה החשוב שהיה מונח בעזרה, שהיו צריכים לתקנו - לא עשו זאת בחול המועד.
שיטת רבי יהודה:
רבי יהודה מחלק בין כתיבה לצורך מקצועי ומסחרי לבין עשייה לצורך עצמו, ומתיר שניים אלו:
כתיבת תפילין ומזוזות לעצמו: אדם רשאי לכתבן לצרכיו שלו, ובלבד שאינו מוכרן לאחרים.
טוויה על ירכו: מותר לו לטוות את הצמר לצורך ציצית לטליתו, ובלבד שיעשה זאת בדרך ארעי ועל ידי שינוי - על ירכו, ולא כדרכו הרגילה.
גם היתר זה מותנה בכך שאין הדבר נעשה למטרה עסקית של מכירה לאחרים.
לסיכום: במשנה זו למדנו שאין כותבים שטרי חובות במועד, אלא אם כן אין הצדדים מאמינים זה לזה או שאין לסופר מה יאכל; שאין כותבים ספרים, תפילין ומזוזות, ואף אין מגיהין אות אחת ואפילו בספר העזרה; ולדעת רבי יהודה, מותר לאדם לכתוב תפילין ומזוזות לעצמו ולטוות על ירכו לצורך ציציתו - כל עוד אין הדבר נעשה לשם מכירה ומסחר.