מועד קטן, פרק שני, משנה ב'. במשנה הקודמת עסקנו במי שכבר החל בעיבוד זיתיו, ואירעו לו אונס או אבלות, או מניעה אחרת, והיה עתיד להפסיד אם לא ישלים את מלאכת הזיתים. משנתנו ממשיכה באותו עניין עצמו ביין.
המקרה שלפנינו:
אדם שיינו כבר נסחט מן הענבים והוא מונח בבור שמתחת לגת, ואירע לו אחד מאלה:
אבל: מת עליו קרוב משפחה, ומעתה הוא אבל ואינו יכול לעשות מלאכה.
אונס: או מניעה אחרת המעכבת בעדו מלהשלים את התהליך לפני יום טוב.
פועלים שהטעוהו: פועלים שהיו אמורים לעשות את המלאכה קודם יום טוב, ולא באו.
במקרים אלו רשאי הוא לרוקן את הבור, להשלים את התהליך ולסתום את החביות. אלו דברי רבי יוסי, כשיטתו שראינו בסוף המשנה הקודמת לעניין הזיתים.
דעת רבי יהודה:
רבי יהודה, כדרכו במשנה הקודמת, מגביל את היקף המלאכה המותרת ומתיר רק כדי שלא ייגרם הפסד גדול. אף כאן הוא אומר שיעשה לו "לימודים" - קרשי עץ. אין הוא רשאי להוציא את היין מן הבור, אך רשאי לכסותו באופן "שלא יחמיץ" ויהפוך לחומץ ויאבד היין; אך אין להשלים את התהליך כולו בחול המועד.
לסיכום: משנה זו מיישמת ביין את העיקרון שנלמד במשנה הקודמת בזיתים - לרבי יוסי, מי שנאנס והיה עתיד להפסיד רשאי לרוקן את הבור, לגמור ולסתום את החביות כדרכו; ואילו לרבי יהודה מותרת רק פעולת מניעת ההפסד בלבד, כיסוי בקרשים כדי שלא יחמיץ, ולא השלמת המלאכה.