מועד קטן, פרק שני, משנה ג. משנה זו עוסקת בהיתר שנתנו חכמים לעשות מלאכות מסוימות בחול המועד כדי למנוע הפסד, ובסייג שהעמידו להיתר זה - שלא יכוון אדם את מלאכתו מלכתחילה לימי המועד.
"מכניס אדם פירותיו מפני הגנבים":
אדם שתוצרתו מונחת בחוץ, בגן או בפרדס, לאחר שנקצרה - רשאי להכניסה בחול המועד מחשש שיגנבוה. הגמרא מוסיפה כי עליו לעשות זאת בצנעה ככל האפשר, שכן ההיתר ניתן אך ורק מפני מניעת הפסד גדול.
"ושולה פשתנו מן המשרה בשביל שלא תאבד":
פשתן המונח בשרייה כחלק מתהליך עיבודו, שאם לא יוצא ממנה ייהרס - מותר להוציאו מן המשרה בחול המועד, כדי שלא ייאבד.
"ובלבד שלא יכוון את מלאכתו במועד":
תנאי הוא בכל ההיתרים הללו: שלא סידר האדם את ענייניו באופן שיוכל לעשות מלאכות אלו דווקא בחול המועד, בשעה שידיו פנויות.
"וכולן אם כיוונו מלאכתן במועד - יאבדו":
הכלל אמור בכל המקרים שבהם התירו חכמים לעשות מלאכה מפני שהוא דבר האובד, כלומר דבר שאי עשייתו תגרום הפסד. מי שעבר על רצון חכמים וכיוון את מלאכתו למועד - סידר שהמלאכה תתבצע דווקא בחול המועד - דינו ש"יאבדו", והוא מפסיד את אותם דברים.
נחלקו הראשונים במשמעות "יאבדו":
יש אומרים שיש להותיר את הדבר במצב שבו הוא נמצא, ואין מתירים לו להמשיך ולעשות את המלאכה.
הרמב"ם מבאר שבית דין מאבד ממנו את הדברים בפועל ומפקירם, כך שייעשו חסרי בעלים, כעונש על מעשהו.
רש"י מבין ש"יאבדו" פירושו שהם נאסרים בהנאה, ואין הוא רשאי ליהנות מאותם חפצים שבגללם עבר על קדושת חול המועד בכך שכיוון את מלאכתו למועד.
לסיכום: במשנה זו למדנו שהותר להכניס פירות מפני הגנבים ולשלות פשתן מן המשרה, מפני מניעת הפסד ובתנאי שייעשה הדבר בצנעה. אך המכוון את מלאכתו למועד קונס אותו הכלל "יאבדו", ובביאורו נחלקו הראשונים: הפסקת המלאכה במקומה, הפקרת החפצים על ידי בית דין, או איסור הנאה מהם.