מקוואות, פרק ב, משנה ז. כדי להבין את המשנה הזאת צריך להיזכר בכלל היסודי שעליו בנויה כל המסכת: מקווה כשר נוצר ממי גשמים, מים שנקווים מאליהם. אין המים יכולים להיות מים שאובים, כלומר מים שנאספו בתוך כלי או שהגיעו למקווה בעזרת ידי אדם שהעבירו אותם ממקום למקום.
המשנה שלנו מציירת מעשה יום-יומי לגמרי. אדם המניח קנקנים בראש הגג, מעמיד קנקנים על גג ביתו, וכל כוונתו לנגבן, לייבש אותם. מסתבר שהיו עדיין לחים מבפנים, והשמש הקופחת על הגג תעשה את העבודה כראוי. ואז קרה דבר שלא תכנן: ונתמלאו מים, ירדו גשמים והקנקנים נתמלאו מים.
השאלה פשוטה. המים הללו ירדו לתוך כלים. האם בכך קיבלו עליהם תורת מים שאובים ונפסלו למקווה, או שמא עדיין מותר לו להשתמש בהם?
דעת רבי אליעזר
רבי אליעזר אומר: הכול תלוי בנסיבות. אם עונת הגשמים היא, אם המעשה אירע בעונת הגשמים, ואם יש בו כמות מים בבור, וכבר יש בבור שלו מידה מסוימת של מי גשמים, אז ישבר, הוא רשאי לשבור את הקנקנים. משנשברו, המים נשפכים על הגג וזורמים מעצמם למקווה שלמטה. מה שאסור לו לעשות הוא להגביה את הקנקנים ולשפוך מהם פנימה, שכן ברגע שהגביה ושפך נעשו המים שאובים.
ואם לאו, אבל אם הבור ריק וכל המקווה היה צריך להיווצר ממים שבקנקנים האלה בלבד, אז לא ישבר, השבירה אינה מועילה לו. רבי אליעזר מתיר את המים הללו רק כתוספת למי גשמים שכבר נמצאים בבור. מאחר שהמים בכל זאת נתקבלו בתוך כלי, אין הם יכולים להוות את המקווה בעצמם.
דעת רבי יהושע
רבי יהושע אומר: מה שמכריע כאן הוא כוונת הבעלים בשעה שהניח את הקנקנים, ולכוונה הזאת לא היה שום קשר לאיסוף מים. הוא רצה לייבש אותם, ולא יותר. לפיכך הדין שווה בשני המצבים, בין כך ובין כך, עונת הגשמים או לא, מים שכבר ממתינים בבור או בור ריק לגמרי: ישבר, מותר לו לשבור אותם, או יכפה, או להפוך אותם על פיהם ולתת למים להישפך במקום שהם נופלים.
אבל לא יערה, מה שנשאר אסור הוא להרים קנקן ולערות אותו לתוך המקווה. בעשייה כזאת נכנסים המים לתפיסת ידי אדם, שנושא אותם ממקום למקום, ובכך נעשים המים שאובים.
אם כן, המשנה הזאת מלמדת אותנו כמה משקל נותנת ההלכה להבדל שבין מים שאדם נושא אותם בפועל ובין מים שהוא רק מניח להם לזרום בדרכם, וכמה משקל נותן רבי יהושע לכך שמעיקרא לא הייתה כאן שום כוונה לאסוף מים.