מקוואות, פרק ב, משנה ו. לצד הפסול של מים שאובים, יש פסול שני שהתורה מלמדת אותנו מן הפסוקים: מים שהגיעו למקווה דרך תפיסה על ידי יד אדם, כלומר מים שידי אדם אספו אותם. מים שידי אדם קיבצו והכניסו למקווה פסולים גם הם. האם פסול זה זהה לפסול מים שאובים או שהוא קטגוריה בפני עצמה, נחלקו בזה הפוסקים; לצורך משנה זו נתייחס אליו כאילו הוא נושא את אותה בעיה של שאובים. המשנה מציגה מקרה שבו אדם מטפל במים של המקווה שלו עצמו, ושואלת אם הטיפול הזה הופך אותם למים שנתפסו בידי אדם.
דחיקת הטיט לצדדים
לאדם יש מקווה שמימיו עבים מרוב טיט ולכלוך. הוא רוצה מים צלולים לטבול בהם, ולכן הוא מתחיל להפריד את הטיט מן המים. במקרה הראשון הוא עושה זאת כולו בתוך המקווה: הוא דוחק את הטיט לצדדים, בלי להוציא דבר מן הבור, בלי לתלוש את הטיט מן המקווה כלל.
"המסניק את הטיט לצדדין, ומשכו ממנו שלושה לוגין, כשר": מי שדוחק את הטיט לצדדים, ומתוך כך נמשכים ממנו שלושה לוגין מים, המקווה נשאר כשר. הטעם: מים אלו היו מתחילה מי גשמים, מים שהגיעו למקווה בלי התערבות של כלי או של יד אדם, והם יושבים כעת בגוף המקווה. כשהוא מזיז אותם בתוך המקווה עצמו, הם אינם יוצאים מן המקווה כלל, ולכן הם משמרים את מעמדם כמים כשרים. טיפול כזה אינו נחשב תפיסת יד אדם.
תלישת הטיט והוצאתו
"היה תולש ומשכו ממנו שלושה לוגין, פסול": אבל אם הרים את הטיט והוציאו מן המקווה, ובשעה שסינן וניקז אותו נמשכו ממנו שלושה לוגין מים, אותם שלושה לוגין פסולים. הם נפרדו מגוף המקווה, ומשעה שהוחזקו בידיו קיבלו מעמד של מים שנתפסו בידי אדם, שדינו כדין מים שאובים. כשהם נופלים בחזרה אל המקווה, הם פוסלים אותו. גם כאן מדובר במקווה שעדיין לא הגיע לשיעור של ארבעים סאה מי גשמים, ולכן יש בכוחם של שלושה לוגין לקלקל אותו.
מחלוקתו של רבי שמעון
"רבי שמעון מכשיר, מפני שלא נתכוון לשאוב": רבי שמעון פוסק שאף כאן המקווה נשאר כשר, שהרי האדם לא התכוון כלל לשאוב מים, וממילא לא התכוון ליצור תפיסת יד אדם. כל רצונו היה לסלק את הטיט מן מימיו. אם נתפסו מים בכפות ידיו רק כתוצאה נלווית של המאמץ הזה, ואחר כך זלגו בחזרה אל המקווה, אין רבי שמעון מגדיר אותם כמים שקיבצם אדם, ולפיכך המקווה כשר.
המשנה מותחת אם כן קו ברור: מה שנשאר בתוך המקווה נשאר כשר, ומה שהוצא ממנו וחזר נידון כאילו נשאב, ורבי שמעון מוסיף שהכוונה, ולא רק המעשה הפיזי, היא הקובעת אם טיפולו של אדם פוסל.