מנחות פרק י"ג, משנה ט'. בפתיחת הפרק הקודם עמדנו על יסוד שממנו נצא גם כעת - ההבחנה שבין קדושת דמים לקדושת הגוף:
קדושת דמים: אין המקדיש מקדיש אלא את הערך, ולפיכך החפץ בר-החלפה. המקדיש כוס לבית המקדש רשאי לומר: מוטב מעמד מכוס, והריני מעביר את הקדושה. הכוס שווה מאה והמעמד מאתיים - והעברת הקדושה כשרה.
קדושת הגוף: החפץ עצמו קדוש, ואין דרך להוציאו מקדושתו. המקדיש עוף - אם נפסל, שוב אינו קרב, ובכך תם הדיון; אין בידו להעביר את קדושתו למקום אחר.
הבהמות - מקרה ביניים:
פרות, עיזים וכבשים ראויות למזבח, ולפיכך משהוקדשו חלה עליהן קדושת הגוף ואין להעביר מהן את הקדושה. אולם גזירת הכתוב היא, שאם נעשתה הבהמה בעלת מום ונפסלה מהקרבה, מותר להעביר את קדושתה על כסף המחלל אותה. הבהמה יוצאת לחולין וניתן לאוכלה, ואילו בכסף חובה לרכוש בהמה אחרת באותה קדושה עצמה שהושקעה בבהמה הראשונה. כלומר: פרה שהוקדשה לעולה ונפל בה מום - מורידים את קדושתה על הכסף, הפרה נעשית חולין, והכסף חייב לשמש לקניית עולה דווקא.
נדר ונדבה:
יסוד נוסף הדרוש להבנת המשנה, והוא כלל גדול בקורבנות ובנדרים בכלל: התחייבות להביא בהמה באה בשני אופנים - נדר ונדבה. ההבדל ביניהם, כמבואר במשנה במגילה, הוא בשאלת האחריות והחיוב להחליף:
נדבה: האומר "בהמה זו עולה" מקדיש את הבהמה המסוימת הזו. אם אבדה, נגנבה, מתה או נפסלה - שוב אינה קרבה, ואין עליו כל חיוב נוסף.
נדר: האומר "הרי עלי עולה" נוטל על עצמו חיוב אישי, ואף אם ייחד בהמה מסוימת לשם כך - אם אבדה, עליו למצוא בהמה אחרת ולהקריבה, שכן החיוב חל עליו עצמו.
"שור זה עולה ונסתאב":
האומר על שור מסוים שהוא עולה - הרי זו נדבה, וחלה על אותו שור קדושת הגוף שאין דבר משנה אותה. "ונסתאב" פירושו שנפל בו מום הפוסלו מהקרבה, ושוב אין להקריבו כעולה. מה שבידו לעשות הוא להעביר את קדושתו על כסף: השור יוצא לחולין, והכסף חייב לשמש לרכישת עולה אחרת.
ואומרת המשנה: "אם רצה יביא בדמיו שניים" - אין כל מניעה לרכוש בדמיו שתי בהמות במקום אחת. המשנה נקטה שני פרים תחת פר אחד, בהמשך למשנה הקודמת, אך למעשה יכול הוא לקנות באותו כסף כבשים, עיזים או אילים ולהביאם לעולה. הכלל היחיד הוא שלכסף קדושת עולה, אך מותר להוציאו על סוגי בהמות שונים.
"שני שוורים אלו עולה... אם רצה יביא בדמיהן אחד":
וכן להפך: המקדיש שני שוורים לעולה ונפל בשניהם מום, מעביר את קדושתם על הכסף, השוורים יוצאים לחולין, והכסף חייב לשמש לקניית עולה. אין מניעה שיקנה בו שור יחיד ויקר במיוחד ויביא קרבן מהודר אחד, שבו התגלמו הערך והקדושה שעברו משני השוורים אל הכסף ומן הכסף אל הבהמה החדשה.
טעם הדבר, ואף שאינו מסובך הריהו חשוב: אין כאן חיוב אישי כלל. נדבה נדר, ומשנפסל השור אין לפניו אלא אותו שור או לא כלום. הכלל היחיד הוא שכסף שהועברה אליו קדושה חייב להיות מוצא, ואין לו אלא כתובת אחת - עולה חדשה. ואילו אם אבד הכסף, או שאבד השור עצמו קודם שהעביר את קדושתו, אין עליו חיובים נוספים כלל. מכיוון שכל השאלה היא במה יוצא הכסף, ובלבד שתישמר אותה קדושה שממנה בא - קדושת עולה - אין נפקא מינה אם יביא בהמה אחת או עשר, פרה או שור.
דעת רבי:
רבי אוסר, ולדעתו עליו לקיים את הדבר באופן שאמרו: אמר שניים - יביא שניים; אמר אחד - יביא אחד. אין רבי חולק על היסודות שנתבארו, אלא שלדעתו לכתחילה, מכיוון שרצוננו שאדם יקיים את שהוציא מפיו, אם אמר בהמה אחת אל יביא שתיים, ואם אמר שתיים אל יביא אחת - שיהיו הדברים קרובים ככל האפשר להתחייבותו המקורית.
מכבש לאיל ומאיל לכבש:
וכן האומר על איל זה שהוא עולה ונפל בו מום - רשאי להביא בדמיו כבש בשווי דומה. החידוש כאן הוא שעד כה עסקנו במניין - משניים לאחד ומאחד לשניים, וכעת אנו עוסקים במעבר מן המבוגר אל הצעיר ומן הצעיר אל המבוגר: המקדיש כבש צעיר לעולה ונפל בו מום, רשאי לקנות תחתיו איל, כבש בוגר. אף כאן רבי אומר שלכתחילה יביא ממין שהתחייב בו מלכתחילה, ואילו בדיעבד מודה אף הוא, שהרי נדבה היא והקדושה עברה על הכסף, וכל שקנה בו דבר שקדושתו שווה - עולה אחרת, ואפילו ממין אחר - יצא ידי חובתו. וההלכה כתנא קמא, ולפיכך אין לנו אפילו את ההעדפה שביקש רבי לומר.
המשנה ממשיכה במה שבתלמוד הבבלי נמנה כמשנה חדשה:
"אחד מכבשיי הקדש", "אחד משווריי הקדש":
מי שהיו לו שני כבשים או שתי פרות ואמר שאחד מהם הקדש, ולא פירש איזה מהם התכוון - מייחסים את הקדושה ליקרה שבשתיים בלבד. הטעם: מכיוון שההקדש חל על בהמה מסוימת ולא על עניין כללי, הקדושה חלה על אותה בהמה שאליה כיוונה מחשבתו הסמויה, אף שהכרתו המודעת לא בחרה במפורש. והעיקרון המנחה כאן, ובו תלוי כל המשך המשנה, הוא שאדם הנודר נודר בעין יפה - מעשה נדיבות הוא מעיקרו, ולפיכך אף אופן ההקדשה יהיה נדיב. משום כך, כשעמדו לפניו שתי בהמות, אחת יקרה ואחת זולה, ולא פירש - חזקה שהתכוון ליקרה.
"אם שלושה - הבינוני שבהן הקדש":
אין לקרוא את המשנה כפשוטה, שהבינוני שבערכן הוא המוקדש, אלא שאף הבינוני נחשב כמי שיש בו קדושת ספק. איננו יודעים איזו משתי הבהמות עלתה במחשבתו: בבטחה ניתן לשלול את הפחותה שבשלוש, שהרי אדם נודר בעין יפה, אך האם התכוון לבינונית או ליקרה שבהן - ספק. ואין לפתור את הספק בהבאת זו או זו, שהרי אין מקריבים קרבן שלא הושקעה בו קדושה בפה, כלומר שיועד ככזה, ואיננו יודעים איזו מהן יועדה.
לפיכך יש להמתין עד שתיפול לפחות באחת מהן מום. באותה שעה ניתן לחלל את הבהמה ולהעביר את הקדושה מזו לזו, וממון הוא ואין בכך הפסד: אם בהמה א' היא שהוקדשה - הרי קדושתה עוברת כעת לבהמה ב', כפי שהתבאר לעיל; ואם בהמה ב' היא שהוקדשה במחשבתו - הרי היא ממילא מקומה של הקדושה. בין כך ובין כך ניתן להקריב כעת את ב', ואילו א' יוצאת לחולין. בעיה קטנה אחת עשויה להתעורר: אם זו שנפל בה מום הייתה יקרה מזו שנותרה תמימה, נמצא שבהעברת הקדושה מן היקרה אל הזולה נותר עודף ערך שלא הוקצה, ולפיכך יש להעביר אף את העודף על כסף ולהביא גם אותו לעולה. אך שתי נקודות נפרדות הן.
"פירשתי ואיני יודע מה פירשתי":
חלקה האחרון של המשנה קשה במקצת, ונשתדל לבארו. המקרה הוא באדם שהיו לו שלוש בהמות, האומר: ייחדתי אחת מהן להקדש, אלא שאיני זוכר איזו מהן. ושקול לו מבחינה הלכתית המקרה השני: "אמר אבא ואיני יודע" - אבי אמר לי איזו משלוש הכבשים הוקדשה, ואיני זוכר איזו זו הייתה. כלומר, על ערש דווי אמר האב לבנו שהקדיש אחת מן הכבשים לעולה, ומשנפטר לא יכול היה הבן להיזכר בדבריו מפני טרדתו. בשני המקרים, בין שהוא עצמו הצהיר ובין שאביו הצהיר, הכלל הוא "הגדול שבהן הקדש" - חזקה שהמוקדשת היא הבהמה היקרה שבהן.
והסברה בכך כפולה. ראשית, אדם נודר בעין יפה, ולפיכך נשלול את הזולה שבהן. אך יתרה מזו: כאשר אין האדם מפרש, ידענו רק שבמחשבתו הסמויה לא בחר בפחותה, ואין הכרח שבחר ביקרה; ואילו כאן, משפירש בפיו, ההנחה היא שהמפרש בדיבורו נוקב ביקרה שבהן.
משל למה הדבר דומה: אדם ההולך לבית הכנסת בליל ראש השנה ואומר בליבו שיקנה מצווה - אין לדעת כיצד ייפול הדבר, אם יקנה הגבהה או שלישי, שהרי הכול תלוי בהצעות המחיר. אך אם יצא מביתו ואמר לאשתו במפורש שהוא חוזר עם מצווה ועומד להציע עליה סכום פלוני, לא יאמר "עומד אני להציע על הגבהה", אלא "עומד אני לקבל שלישי"; אין אדם מכריז על התחייבות ממונית גדולה בדבר הפחות שבהם. וכיוון שכך, מי שידו משגת להחזיק שלוש כבשים וייחד אחת מהן במפורש, חזקה שהקדיש את היקרה שבהן. לפיכך רק היקרה נחשבת מוקדשת, ואילו שתי האחרות אינן בכלל ההקדש כלל, ואף לא מספק.