מנחות, פרק י"ג, משנה י' - המשנה הלפני אחרונה של המסכת. כאן אנו נתקלים באחת ההתפתחויות המוזרות שבהיסטוריה היהודית: הקמתו של בית חוניו וההלכות החלות עליו. בית חוניו הוא מקדש שהוקדש לה' אלוקי ישראל, אך פעל במצרים. יוספוס מספר, באופן מדהים, כי בית חוניו פעל עד שנת שבעים ושלוש לספירה - שלוש שנים לאחר חורבן בית המקדש בירושלים - ורק אז דאג הקיסר אספסיאנוס להחריבו, מחשש שהיהודים ישקמו שם את עצמם ויפעלו מאותו מקדש.
כיצד נוסד בית חוניו:
מקורו של בית חוניו מתואר בברייתא במנחות: לשמעון הצדיק היו שני בנים - שמעי הבכור וחוניו הצעיר. אף על פי כן קבע שמעון הצדיק כי יורשו יהיה חוניו, בהיותו הגדול מבין השניים. חוניו סירב לכך, שכן שמעי היה מבוגר ממנו בשנתיים, ואמר כי שמעי הוא שראוי להיעשות כהן גדול. אולם נראה שחזר בו: כאשר היה שמעי מוכן לשרת ולהתחנך, הטעהו חוניו והורה לו ללבוש לבוש ואבנט מסוימים, שהיו למעשה בגדי אישה - לבוש, אבנט וסינר. לאחר מכן אמר לכהנים כי שמעי נוהג כך כדי לקיים נדר שנדר לאשתו, שילבש את בגדיה ביום הראשון לשירותו ככהן גדול. הכהנים ביקשו להרוג את שמעי; משהסביר להם את שאירע, פנו כנגד חוניו, וחוניו נמלט על נפשו למצרים, לאלכסנדריה.
הקהילה היהודית הגדולה ביותר מחוץ לארץ ישראל שכנה באלכסנדריה ובסביבותיה, וכך היה לאורך כל תקופת בית שני. שם הקים חוניו מקדש מתחרה משלו לה', במקום הנקרא כיום לאונטופוליס (בשמו היווני). בית חוניו פעל מאות שנים: לפי יוספוס 343 שנה, ולפי מקורות אחרים כמה מאות שנים. ציר הזמן מעורר קושי מסוים, שהרי שמעון הצדיק חי בתחילת ימי בית שני; מכל מקום, בית חוניו פעל זמן רב כמעין מקדש מקביל ליהודי מצרים.
באשר לראשית דרכו, בעלי התוספות מציעים כי ייתכן שכוונותיו של חוניו היו טובות, ותוכניתו המקורית הייתה שיוקרבו במקדש שהקים קרבנות עבור הגויים - דבר המותר. כך או כך, השאלה העומדת לפנינו היא כיצד מתייחסת ההלכה בתקופת בית שני למקדש מקביל זה שפעל במצרים, ומה היה מעמדו.
הנודר עולה:
"הרי עליי עולה" - אדם המתחייב להביא עולה, "יקריבנה במקדש, ואם הקריבה בבית חוניו - לא יצא". עליו להביאה בבית המקדש, ואם הקריבה בבית חוניו לא יצא ידי חובתו, ואין בכך כל הפתעה.
"שאקריבנה בבית חוניו" - נדרו היה "הריני מתחייב להביא עולה, אך בכוונתי להביאה בבית חוניו". הדין הוא "יקריבנה במקדש, ואם הקריבה בבית חוניו - יצא": העולה אינה קרבה בבית חוניו אלא בבית המקדש, ואף על פי כן, אם הקריבה שם - יצא במשהו.
ובמה יצא? הגמרא אינה מפרשת את המשנה כפשוטה כלל. הכול יודעים שאין להקריב קרבנות מחוץ לבית המקדש, ואף יש בכך חיוב כרת. על כורחך, אופי נדרו היה כזה: "הריני מביא עולה, אך אין אני מקבל עליי אחריות עליה, ואם יאונה לבהמה דבר - ואפילו תיהרג בשחיטה בבית חוניו - לא אתחייב להחליפה". "יצא" פירושו אפוא שקיים את חובתו ואין מוטלת עליו עוד חובה להביא קרבן חדש למקדש, שכן ההתחייבות הייתה מותנית מלכתחילה בכך שלא תחול עליו אחריות במקרה שתיהרג הבהמה או אף תוקרב בבית חוניו.
רבי שמעון אומר: "אין זו עולה" - הנדר אינו תופס כלל. הוא הולך לשיטתו שראינו בפרק י"ב: כשאדם נודר, אין מסתכלים רק על תחילת דבריו אלא על דבריו כולם עד סופם, ואם התנה תנאי שאינו עולה בקנה אחד עם דרך הקרבת הקרבנות - הנדר אינו חל, שכן "לא התנדב כדרך המתנדבים", כלשון המשנה שם. במילים אחרות, האומר "הריני מביא עולה בבית חוניו" לא אמר כלום, ואין בדבריו כל חיוב - כשם שהאומר "הרי עליי להביא זברה לעולה" לא התחייב במאומה.
מאחר שהבאת עולה בבית חוניו אינה התחייבות, הדבר חסר משמעות מלכתחילה. אם ילך וישחט את הבהמה בבית חוניו, אין זו אלא שחיטת חולין: הבהמה אינה מוקדשת ואין לדבר כל השלכה, כשוחט בהמה בכל מקום אחר תחת השמיים. בית חוניו אינו מקום רלוונטי יותר מכל מקום אחר, ואין איסור בשחיטת בהמה שם - שכן אין זה קרבן, אין זה בית מקדש, ומחוץ לבית המקדש אין זו בהמה מוקדשת.
הנודר בנזיר:
המשנה ממשיכה בעניין קרוב: האומר "הריני נזיר" מקבל עליו נזירות. הנזירות היא סוג של נדר, אך היא חבילה שלמה הכוללת שלוש קטגוריות יסודיות של איסורים:
גילוח: איסור לגזוז את השיער.
טומאה: איסור להיטמא בטומאת מת.
מוצרי הגפן: איסור לצרוך ענבים ומוצריהם.
בתום ימי נזירותו עליו לעלות לבית המקדש ולהביא שלושה סוגי קרבנות, ולגלח את שערו - והשיער שגילח מראשו ניתן תחת הדוד שבו מתבשלים השלמים שהקריב. תהליך מסובך זה מכונה במשנה "גילוח", ואין הכוונה לגזיזת השיער בלבד אלא לכל התהליך הכרוך בהבאת אותם קרבנות.
"הריני נזיר" - הדין הוא "יגלח במקדש, ואם גילח בבית חוניו - לא יצא". עליו להשלים את נזירותו, שהיא בדרך כלל שלושים יום, בבית המקדש שבירושלים: להביא שם את קרבנותיו, לגלח שם את שערו ולשרפו תחת הדוד. ואם הלך לבית חוניו שבמצרים וביקש לקיים שם את חובתו, לא עלתה לו, שהרי אין זה בית המקדש; עליו לשוב ולהתחיל מחדש ולהביא את קרבנותיו בירושלים כדין, על כל התוצאות הנוספות הנובעות מכך שגילח את שערו בטרם עת.
"שאגלח בבית חוניו" - התחייבותו הראשונית הייתה "הריני נזיר, ובכוונתי להשלים את נזירותי בהליך הגילוח והקרבנות בבית חוניו". הדין הוא "יגלח במקדש, ואם גילח בבית חוניו - יצא": אין זה המקום שבו עושים זאת ועליו לחזור לבית המקדש, ואף על פי כן, אם הלך לבית חוניו והביא שם את קרבנותיו וגילח - יצא ידי חובתו.
גם כאן, אומרת הגמרא, אי אפשר להבין את המשנה כפשוטה. מאחר שהכול יודעים שאין מקריבים קרבנות מחוץ לבית המקדש, ברור שלא נתכוון לנזירות במובנה הטכני. כוונתו הייתה זו: בית חוניו קרוב אליי ובית המקדש רחוק ממני, ואין בכוחי להיגרר כל הדרך לירושלים; לפיכך אין ברצוני להיות נזיר ממש, אלא לקבל עליי סיגופים מסוימים. תחת להישבע להימנע מבשר בימי שישי, קיבל עליו להימנע ממוצרי ענבים כנזיר, מתספורת ומטומאת מת למשך שלושים יום, ולסיים את התהליך בהליכתו לבית חוניו. אכן מעשה תמוה, אך אם עשה כדבריו - קיים את חובתו, שכן לא נדר אלא סיגוף עצמי כללי, וזה הסתיים שלושים יום לאחר מכן, בהליכתו לבית חוניו ובגזיזת שערו.
רבי שמעון אומר כמקודם: מאחר שהתחייב להיות נזיר ולהשלים את נזירותו בבית חוניו - דבר שאינו כלום - אין נדרו חל מלכתחילה. אין הוא נזיר, ורשאי לעשות כרצונו ואף לגלח את שערו, שכן אינו קשור בדבר. זהו אותו עיקרון של רבי שמעון שראינו בפרק י"ב. אולם אין הלכה כרבי שמעון, אלא כתנא קמא - שם וכאן.
הכהנים ששימשו בבית חוניו:
המשנה ממשיכה ודנה במעמדם של הכהנים - יהודים ששירתו בבית חוניו. חכמים קנסום: כל כהן שעבד עבודה בבית חוניו, דהיינו זריקת דם על המזבח וכיוצא בזה, נפסל לעולם מלעבוד בבית המקדש. מלבד כל ההשלכות שבהקרבה מחוץ לבית המקדש, אף אם עשה תשובה, ואף אם שגג ולא ידע וסבר שהדבר מותר - אין הדבר משנה. ואין מדובר בשחיטה, שאותה מותר לעשות, אלא בעבודות שמעבר לכך.
ומוסיפה המשנה: "ואין צריך לומר לדבר אחר". הלשון "דבר אחר" משמשת במשנה ככינוי לעבודה זרה, ולעיתים לחזיר; כאן, כמובן, הכוונה לעבודה זרה. כלומר, אין צריך לומר שכהן ששימש כמעין כומר ועשה עבודה כלשהי במקדש של עבודה זרה, נאסר לעולם בעבודה בבית המקדש. ולדבר יש מקור מפורש, שנאמר במלכים ב': "אך לא יעלו כהני הבמות אל מזבח ה' בירושלים" - אותם יהודים ששירתו על מזבחות של עבודה זרה מחוץ לירושלים אינם רשאים לעלות לבית המקדש שבירושלים ולעבוד בו; "כי אם אכלו מצות בתוך אחיהם" - אך מתיר להם הכתוב לאכול מצות בתוך אחיהם.
הכוונה כאן למנחות, שהרי כל המנחות עיסה שאינה מחומצת הן, ולפיכך נקראות כאן "מצות". נמצא שאף מי ששירת במקדש של עבודה זרה - ואפילו בשוגג, ואף אם שב בתשובה - אסור לעולם בעבודה בבית המקדש, אך אין הוא אסור באכילת שיירי המנחה ואף לא בבשר הקרבנות; אכילה זו מותרת לו ככהן.
לפיכך אומרת המשנה: "הרי הם כבעלי מומין" - מתייחסים אליהם ככהן שנפל בו מום, כפי שנלמד בקרוב במסכת בכורות:
"חולקין" - נוטלים חלק עם אחיהם הכהנים בשיירי המנחות, בבשר השלמים ואף בבשר האשמות וכיוצא בהם שבבית המקדש.
"ואוכלין" - רשאים לאכול בשר זה ומנחות אלו.
"ולא מקריבין" - אך אינם רשאים לעולם להקריב קרבנות בבית המקדש, כקנס מדרבנן.