מנחות, פרק י"ג, משנה ח'. המשנה ממשיכה לדון בהתחייבויות שאדם מקבל על עצמו בעל פה - נדרים להביא קרבנות, וכאן מדובר בקרבנות מן החי. הנושא הראשון שבו עוסקת המשנה הוא ערכי המינימום של בעלי חיים שונים, כאשר אדם מתחייב להביא עולה ואינו מפרש כמה בכוונתו להוציא.
ערכי המינימום כשלא נקב בסכום:
לשון המשנה: "הרי עלי שור - יביא הוא ונסכיו במנה". הסכום המינימלי שעליו להוציא, כשלא נקב בסכום מפורש, הוא עבור שני הדברים יחד: הבהמה עצמה והנסכים המלווים אותה. בשור, למשל, כוללים הנסכים שלושה עשרונים של סולת, ששה לוגין של שמן זית, ששה לוגין של יין והלבונה - וכל זה יחד עם הבהמה צריך להסתכם לכל הפחות במנה. מנה הוא עשרים וחמישה סלעים (מילולית: מאה, כלומר מאה דינרים, שהם שוויים של עשרים וחמישה סלעים).
"הרי עלי שור" - "יביא הוא ונסכיו במנה": מנה, עשרים וחמישה סלעים, עבור השור והנסכים כאחד.
עגל - "יביא הוא ונסכיו בחמש": חמישה סלעים כמינימום עבור העגל והנסכים הנלווים אליו.
איל - "יביא הוא ונסכיו בשתיים": שני סלעים כמינימום עבור האיל והנסכים הנלווים אליו.
כבש - "יביא הוא ונסכיו בסלע": סלע אחד כמינימום עבור הכבש והנסכים הנלווים אליו.
כאשר נקב בסכום מפורש:
אם אדם נקב בסכום מסוים שבכוונתו להוציא על הבהמה, חייב הוא להוציא סכום זה על הבהמה בלבד, בין שהסכום גדול ובין שהוא קטן. שהרי משאמר "שור במנה" - שור של עשרים וחמישה סלעים - כוונתו שהשור לעצמו יעלה עשרים וחמישה סלעים, ואילו הנסכים הם הוצאה נוספת שאינה נכללת בסכום:
"שור במנה" - "יביא במנה חוץ מן הנסכים": מנה על השור בלבד, מלבד ההוצאה על הנסכים.
"עגל בחמש" - "יביא בחמש חוץ מן הנסכים": חמישה סלעים על הבהמה בלבד, מלבד הנסכים.
"איל בשתים" - "יביא בשתים חוץ מן הנסכים": שניים על האיל, מלבד הנסכים.
"כבש בסלע" - "יביא בסלע חוץ מן הנסכים": סלע אחד על הכבש, מלבד הנסכים.
הביא שלא כפי שנדר:
"שור במנה והביא שנים במנה - לא יצא". אדם התחייב להביא שור במנה (וכאן נפרש מנה כמאה דינרים, שכן כך מתיישבים דברי המשנה), ולבסוף הביא שני שוורים. אף על פי שהסך הכולל עולה על מה שהתחייב - לא יצא. וממשיכה המשנה: "אפילו זה במנה חסר דינר וזה במנה חסר דינר" - אף אם כל אחד משני השוורים עלה תשעים ותשעה דינרים, אין בכך כלום: הוא התחייב בשור של מנה, ולא קיים את דבריו.
וכן: "שחור והביא לבן, לבן והביא שחור - לא יצא". אם אמר שיביא שור שחור והביא לבן, או שאמר לבן והביא שחור - לא יצא. הטעם לכך, מבאר התוספות, הוא שיש הבדל מהותי בין הצבעים: השוורים השחורים משובחים לעורם, הלבנים משובחים כבהמות משא, והאדומים משובחים לבשרם. הצבע מבטא אפוא איכות שונה, ולפיכך המתחייב בסוג מסוים של בהמה חייב להביא את אותו הסוג ממש.
"גדול והביא קטן - לא יצא". האומר שיביא בהמה גדולה, כלומר בהמה בוגרת - פר - והביא בהמה שאינה בוגרת - עגל - לא יצא, שאין זה מה שאמר. "קטן והביא גדול - יצא": האומר שיביא בהמה שאינה בוגרת, עגל, והביא בהמה בוגרת, פר - יצא ידי חובתו, כדברי תנא קמא. ורבי יהודה הנשיא אומר: לא יצא.
מחלוקת זו, בדין המתחייב בקטן והביא גדול, כבר הזכרנו במשנה הקודמת. שם נאמר שהאומר סוג מסוים של בהמה חייב להביא הן את הצעירות, כעגלים, והן את הבוגרות, כפרים - וזוהי שיטת רבי יהודה הנשיא שאותה ציטטה המשנה. ואילו ההלכה כדעת החכם: אם הביא פר אף שאמר עגל, יצא ידי חובתו.
"יש בכלל מאתיים מנה":
שיטת החכם, וכן ההלכה, נשענת על עיקרון כללי המצוי בהלכה במקומות נוספים: "יש בכלל מאתיים מנה" - כלומר, בתוך המאתיים כלולה המאה. אדם שהתחייב להביא מאה אונקיות של כסף והביא מאתיים אונקיות - יצא ידי חובתו, שהרי נתן את המאה שאמר ועוד. אין זה דומה למי שהתחייב במאה אונקיות של כסף והביא מאה אונקיות של זהב: אף שהזהב יקר מן הכסף, הזהב והכסף שני דברים נפרדים הם, ולא יצא ידי חובתו.
לפי זה, האומר "עגל" - לדעת חכמים העגל הוא כבהמה בשווי מאה, והפר כבהמה בשווי מאתיים. המתחייב במאה והביא מאתיים - יצא. וזוהי כוונת המשנה בלשון "גדול" ו"קטן", המתארת את הבהמות כיקרות יותר או פחות. לפיכך אומרים חכמים שבבהמות, המתחייב בצעירה שאינה בוגרת והביא בוגרת - הרי זו בבחינת תוספת, ויצא ידי חובתו.
ואילו רבי יהודה הנשיא סובר שיש כאן הבדל מהותי: עגלים הם דבר אחד ופרים הם דבר אחר. האומר שיביא עגל חייב להביא עגל, ואין הבאת פר מועילה לו - כדין האומר לבן ומביא שחור, או האומר כסף ומביא זהב. אך כאמור, ההלכה כחכמים: האומר בהמה צעירה ומביא בהמה בוגרת, בשלה ויקרה יותר - יצא, שכן הביא את מה שאמר ועוד.
לסיכום: במשנה זו למדנו את ערכי המינימום לנודר בסתם - שור ונסכיו במנה, עגל ונסכיו בחמש, איל ונסכיו בשתיים, כבש ונסכיו בסלע; ואת דין הנוקב בסכום מפורש, שבו הסכום חל על הבהמה בלבד חוץ מן הנסכים. עוד למדנו שהמביא שניים תחת אחד, או צבע שאינו כדבריו, או קטן במקום גדול - לא יצא; ואילו במביא גדול במקום קטן נחלקו התנאים, וההלכה כחכמים מכוח הכלל "יש בכלל מאתיים מנה".