המשנה עוברת לדון בחריגים לכלל האוסר קצירת תבואה קודם שקוצרים את השעורים למנחת העומר. מקור האיסור, כפי שהוזכר, נעוץ בכך שהפסוק מתייחס למנחת העומר - השעורים הנקצרים לעומר - כ"ראשית קצירכם", תחילת הקציר, ומכאן שאין לקצור דברים אחרים לפני השעורים הנקצרים לעומר. אף על פי כן, באותו פסוק עצמו נאמר: "כי תבואו אל הארץ... וקצרתם את קצירה", ולשון כפולה זו מלמדת את חז"ל שיש קצירות המותרות להדיוט, לצרכים שאינם צורכי בית המקדש.
תמצית משנתנו היא זו: שעורה שממילא אינה עומדת באמות המידה הנדרשות למנחת העומר ואינה כשרה לשמש כשעורת העומר - מותר לקוצרה לכתחילה. במשנה הבאה נראה קולות נוספות, הנלמדות מלשון "קצירכם" - הקציר שלכם: הקוצר שלא לצורך עצמו אלא מטעם אחר, כגון לצורך מצווה, אף הוא מותר.
ראוי לשים לב כי התבואה הראשונה המבשילה בארץ ישראל היא בדרך כלל השעורה, והשעורה היא מין התבואה המשמש לעומר. עם זאת, הקולות שבמשנתנו יחולו גם על חיטה הגדלה באותם סוגי שדות שמותר לקצור בהם שעורה קודם קצירת שעורת העומר.
נקודה עקרונית שיש להבינה היטב: אף שישנן קולות אחדות בנוגע לקצירה שלפני הבאת מנחת העומר, אין שום קולא בהיתר אכילת חדש - יבול השנה הזאת - קודם הנפת העומר והקרבתו. הקולות נאמרו בקצירה בלבד, ולא באכילת החדש לפני העומר.
"קוצרים בית השלחין שבעמקים":
מותר לקצור את התבואה הגדלה בבית השלחין - שדה המושקה בידי אדם - שבעמקים. הרעיון הוא ששדות המושקים זקוקים למים נוספים, ומכאן שתנאי הגידול הבסיסיים שלהם נחותים; הם נזקקים לתוספת בהתערבות אנושית, ולפיכך אין תבואתם משובחת ואינה התבואה המובחרת שתשמש להבאת קרבן העומר. משום שממילא לא הייתה משמשת לעומר בתנאים רגילים, מותר לקוצרה מוקדם.
לפי הגירסה שלפנינו נדרשים שני התנאים גם יחד: שיהיה זה בית השלחין, שדה המושקה בידי אדם ולא במי גשמים, ושיהיה בעמק. ראוי לציין כי לראשונים רבים היו גירסאות אחרות שבהן די באחד מן התנאים - או בית השלחין או עמק - וכך אף למדו רבים מהם. אולם לפי משנתנו נדרשים שניהם, ולפיכך אין היתר לקצור בעמק שאינו מושקה, או בשדה מושקה שאינו בעמק.
"אבל לא גודשין":
אף שמותר לקצור בפועל, כלומר לנתק את התבואה מן הקרקע, אין היתר לערום אותה לכרי. כדי להבין זאת יש להכיר את דרך הקציר: תחילה מנתקים את התבואה מן הקרקע - זו הקצירה, ועל שמה נקרא חג השבועות "חג הקציר". לאחר מכן משאירים את התבואה בשמש לאורך הקיץ כדי שתתייבש לחלוטין, שכן רק תבואה מיובשת כראוי יכולה להיכנס לאחסון ולהחזיק בו מעמד לאורך זמן.
הייבוש אינו נעשה בפריסת התבואה על הקרקע, שכן אז המזיקים - נמלים, עכברים, חולדות ונברנים - יגיעו אליה בנקל. לפיכך היו עורמים אותה לתלולית, בדרך כלל בצורה חרוטית, כך שהתבואה אינה מונחת על הקרקע ויכולה להתייבש בשמש ללא גישה נוחה למזיקים. זוהי הגדישה.
משנתנו קובעת אפוא כי בשעה שמותרת הקצירה - התלישה מן הקרקע - של סוג תבואה זה קודם קצירת השעורה למנחת העומר, עדיין אסורה הגדישה, ויש להותיר את התבואה בלא שתיערם. הטעם לכך הוא סימן היכר: מכיוון שהקציר אינו נעשה בדרכו הרגילה, יזכור האדם שאף שמותר לקצור תבואה זו ולתלוש אותה מן הקרקע, אסור לאכלה עד לאחר הבאת העומר. אותו סימן היכר מחזיק את הדבר בתודעה, שלא יאכלו את התבואה בטעות קודם זמנה ושלא כהלכה. זהו דין דרבנן: לעיתים מותרת הקצירה, אך הגדישה אסורה.
ואם תישאל השאלה: כיוון שממילא גוזרים חכמים שלא לעשות את המלאכה כדרכה, מדוע לא ייגזר מדרבנן שלא לקצור כלל, כדי שלא יבוא לאכול? התשובה היא שבבית השלחין, שדה מושקה, השארת התבואה בקרקע זמן ארוך מן הנדרש עלולה לקלקלה - היא זקוקה להיתלש מן הקרקע, ואם לא כן תיעשה בשלה מדי. חכמים חסים על ממונם של ישראל ואין הם מבקשים לגרום להפסד ממון, ולפיכך התירו לתלוש אותה מן הקרקע, תוך הקפדה שלא תיאכל, שכן עדיין חדש היא ואסורה.
אנשי יריחו:
המשנה ממשיכה ומספרת על החקלאים היהודים ביריחו:
"אנשי יריחו קוצרין ברצון חכמים" - הם תלשו את התבואה מן הקרקע בהסכמתם המלאה של חכמים ובתמיכתם. אכן יריחו עמק היא, והיו להם שדות שלחין סמוך לירדן שממנו יכלו להשקות, ונמצא שזה בית השלחין שבעמקים, שהקצירה בו מותרת.
"וגודשין" - הם אף ערמו גדיש מן התבואה שקצרו, אף שהגדישה אסורה מדרבנן.
"ולא מיחו בידם חכמים" - אף שנהגו שלא כשורה, לא התערבו חכמים ולא מיחו בהם מחאה ראויה.
הטעם לכך, לפי רוב הדעות: מדובר בדין דרבנן על חשש רחוק. עצם הקצירה המוקדמת אינה מביאה את האדם לאכול מן התבואה, וחכמים אמנם ביקשו שלא יגדושו, אך משגדשו - לא נכנסו עמם לעימות ולא עשו מכך מריבה.
"כל של שחת... ומאכיל לבהמה":
הקוצר לשחת, כלומר מנתק את התבואה מן הקרקע לצורך הרסני ולא לצורך אכילת אדם, ומאכילה לבהמות כמספוא - קצירתו מותרת. שחת פירושו תבואה שאינה בשלה, כדשא חיטה בשעה שהתבואה רק מתחילה לצמוח עליו, ואין היא ראויה עדיין לאכילת אדם. אין זה קציר, שכן עדיין אין כאן מאכל אדם, ולפיכך הדבר מותר אף שטרם נקצרה השעורה למנחת העומר.
ראוי להדגיש: קצירת תבואה בשיא בשלותה, בשעה שהיא ראויה לאכילת אדם, ונתינתה לבהמה - אין זו שחת כלל, שהרי מאכל אדם הוא. כשם שהמאכיל את כלבו בשאריות שולחנו או את סוסו בגזר, בקוביות סוכר ובשיבולת שועל - מאכל אדם הוא נותן לפניהם.
עד שלא הביא שליש:
השאלה היא עד מתי נחשבת התבואה שחת. בכך נחלקו התנאים:
"אמר רבי יהודה: אימתי? בזמן שהתחיל עד שלא הביא שליש" - חלון ההיתר משעה שהתחילה לצמוח ועד שהגיעה לשליש מגידולה. לאחר שהגיעה לשליש כבר יש בכך בעיה, שכן היא עשויה להיאכל על ידי בני אדם כמאכל בשעת הדחק.
"רבי שמעון אומר: אף יקצור ויאכיל אף משהביא שליש" - אף לאחר שהביאה שליש, אם הקצירה למאכל בהמה - אין זה קציר של בני אדם, והדבר מותר. ההגבלה היחידה לדעתו היא קצירה למאכל אדם.
יש להבהיר כי אין מדובר בשליש מגידולו של דשא החיטה, שהרי דשא החיטה אינו מאכל אדם כלל. מדובר בשלב שבו כבר צימח דשא החיטה שיבולת של תבואה, ורואים את גרעיני החיטה הגדלים בה. מעת הופעת הגרעינים ועד הבשלתם הגמורה עובר פרק זמן מסוים, ואין נפקא מינה מהו הזמן המדויק. אם נניח לשם הדוגמה שהתהליך אורך שלושה שבועות, הרי שבשליש הראשון, בעת שהגרעינים מציצים וגדלים, מותר לקצרם ולהאכילם לבהמות; ומעבר לכך, לדעת רבי יהודה, כבר יש בהם צד של מאכל אדם ואין לקצרם.
כדאי לציין שאין זו שיטת הברטנורא. אף שמידה זו של גדילת שליש - שליש הדרך להיות ראוי לאכילה - מופיעה פעמים רבות מספור בש"ס בהקשרים מרובים, ותמיד מתפרשת כפי שתואר, כאן הולך הברטנורא בעקבות פירוש הרמב"ן ומבין שאין הכוונה לשליש הראשון אלא לשליש האחרון. ולשונו: "עד שלא הביא שליש אחרון" - כלומר, כל עוד לא הגיע לשליש האחרון של הבשלתו מותר לקצרו לבהמות. לפי זה, אם הבשלת הגרעינים אורכת שלושה שבועות, אף בשליש השני עדיין מותר לקצור ולהאכיל לבהמה, אך לא לבני אדם.
אולם אין ההלכה כמותו. ההלכה היא כדעת הרמב"ם ביד וכפי שמובא בשאר המקומות: השליש הראשון בלבד, וזה הכול.