מנחות פרק עשירי, משנה ט' - המשנה האחרונה שבפרק והאחרונה בעניין קרבן העומר. המשנה מוסיפה ומונה את הזמנים והמצבים שבהם מותר לקצור תבואה לפני קצירת השעורים למנחת העומר, ולאחר מכן עוסקת באופן קצירתו והבאתו של העומר עצמו.
ההיתרים לקצור לפני קצירת העומר:
"קוצרים מפני הנטיעות" - מותר לקצור תבואה שגדלה בין הנטיעות. תבואה זו עומדת כביכול בתחרות עם העצים הצעירים, וקצירתה דומה לניכוש עשבים: מסלקים אותה כדי שהחומרים המזינים יגיעו ישירות אל העצים ולא יוסטו אליה. מאחר שגדלה בין העצים, אין היא זוכה להזנה מלאה ואינה ראויה לכתחילה שיביאו ממנה שעורים לעומר, ולפיכך אין איסור מדרבנן לקוצרה. נותרה רק ההגבלה מדרבנן שלא לערבב, כפי שיפורט בהמשך המשנה.
"מפני בית האבל" - בזמן המשנה נהגו שלאחר שובם של האבלים מן הקבורה נערכה סעודת הבראה, מעין סעודה קהילתית גדולה עם החברים ובני המשפחה. סעודה כזו דורשת מקום רחב, גדול מכפי שיכול להכיל בית פרטי, ולכן נערכה בדרך כלל בחוץ. אם המקום היחיד הפנוי הוא בשדות, ויש צורך לפנותו, מותר לקצור ולסלק את התבואה הגדלה בשדה כדי שיהיה מקום לשבת ולנחם את האבלים. יסוד ההיתר, אף שמדובר בתבואה הכשרה לעומר, הוא בלשון הפסוק "ראשית קצירכם" - קציר שהוא לצורככם. הקוצר שלא לצורך עצמו ולשימושו האישי אלא לשם מצווה, להכשיר את המקום עבור האבלים, מעשהו מותר.
"מפני ביטול בית המדרש" - כדי להקל על מי שאינם יכולים ללמוד בבית המדרש. כאשר בית המדרש מלא ואין מקום להושיב את הלומדים, שנהגו לשבת וללמוד על הרצפה, מכינים להם מקום בחוץ. ואם המקום היחיד שבחוץ טעון פינוי מפני התבואה הגדלה בו, מותר לקוצרה כדי לאפשר תלמוד תורה.
ראוי לציין כי גרסת הברטנורא היא "מפני בית המדרש" - כדי שיהיה מקום ללמוד. הרעיון אחד הוא, אלא שהגרסה שונה.
אופן הקצירה המותרת:
בקצירות המותרות הללו אומרת המשנה: "לא יעשה אותן כריכות, אבל מניחן צבתים" - אין לקשור את האגודות בשעת הקצירה, אלא מניחים את הקנים הקצורים על הקרקע, ואוגדים אותם רק לאחר שקרב העומר. הרעיון הוא שלא להוסיף עבודה, ולהבהיר שהקצירה נעשית בהיתר ובאופן יוצא דופן, אך היא נותרת מוגבלת, ובוודאי שאסור לאכול מן התבואה. יש הלומדים ש"כריכות" הן אגודות קשורות גדולות ו"צבתים" אגודות קטנות; מכל מקום, הקצירה והאגידה נעשות בצורה יוצאת דופן.
לכתחילה ובדיעבד בהבאת העומר:
"מצווה לבוא מן הקמה" - לכתחילה יש להביא את השעורים למנחת העומר מן הקמה, כלומר מתבואה המחוברת עדיין לקרקע. יסוד הדבר בפסוק שבספר דברים, בפרשת ראה, בהקשר של ספירת העומר: "מהחל חרמש בקמה" - משעה שהמגל נוגע בקמה, בתבואה העומדת. ואם "לא מצא" שעורים עומדים הכשרים לשימוש מסיבה כלשהי - "יביא מן העמרים", מתבואה שנקצרה מן הקרקע קודם לכן, לפני ט"ז בניסן.
"מצווה לבוא מן הלח" - לכתחילה מגרעינים לחים, כלשון הפסוק "כרמל". בגמרא מובאות שתי דרשות למשמעות התיבה, ורש"י ואונקלוס נוקטים כל אחד באחת מהן: "כר מלא", כמו כרית מלאה, או "רך ומל", רך וקל להימעך. כלומר, לכתחילה על התבואה להיות מלאה ולחה. ואם לא מצא מן הלח - יביא מן היבש, ואף שעורה יבשה כשרה בדיעבד.
"מצווה לקצור בלילה" - לכתחילה יש לקצור את השעורה בלילה שלאחר היום הראשון של פסח, ליל ט"ז בניסן, שכן נאמר "שבע שבתות תמימות", שבועות שלמים, ולכן יש לקצור סמוך ככל האפשר לתחילת שבעת השבועות. ואם נקצר ביום - כשר בדיעבד.
מהו המקור לכך שאף הבדיעבד כשר? בפרשת העומר נאמר: "ואם תקריב מנחת ביכורים לה', אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת ביכוריך" - התבואה צריכה להיות טרייה, קלויה באש, גרוסה בגסות ("גרש"), ומלאה בגרעינים ("כרמל"). המילה "תקריב" נכפלת באותו פסוק, וכפילות זו מיותרת לכאורה. מכאן למדו חז"ל שישנם שני סוגי הקרבה: הקרבה של לכתחילה והקרבה של בדיעבד. לפיכך, אף כאשר אין באפשרותו של אדם להביא באופן המושלם, יביא באופן הבדיעבד.
ראוי לציין כי עניין זמן הקצירה שנוי במחלוקת תנאים, המובאת במסכת מגילה פרק שני. משנתנו נוקטת כשיטת רבי, הוא רבי יהודה הנשיא, הסובר שאפשר לקצור אף ביום; ולעומתו סובר רבי אלעזר בן שמעון שהקצירה צריכה להיעשות דווקא בלילה.
"ודוחה את השבת":
מה נדחה כאן מפני השבת? אין הכוונה שהקצירה עצמה נעשית בשבת, אף שכך ההלכה למעשה. שיטת התנא שלפנינו היא שהקצירה יכולה להיעשות בכל זמן, ביום או בלילה, ולפיכך אין היא צריכה לדחות את השבת. הקריאה הנכונה של המשנה היא אפוא שהקרבת מנחת העומר דוחה את השבת, ולא הקצירה, שאינה קבועה בזמן מסוים וניתן לעשותה לפני השבת.
עם זאת, ההלכה נפסקה כשיטת התנא שראינו לאורך הפרק כולו, שגם הקצירה וגם הקרבת מנחת העומר דוחות את השבת, וכך הוא הדין למעשה. ובזה נשלם הפרק העשירי, ועמו עניינו של קרבן העומר.