אנו ממשיכים בפרק י' במסכת מנחות, משנה ז', בדיון באיסורי חדש - תבואת השנה החדשה. כפי שלמדנו, איסורי החדש חלים דווקא על חמשת מיני דגן שזיהו חכמים: חיטה, שעורה, שיבולת שועל, כוסמת ושיפון.
מקור הדין - גזירה שווה "לחם" "לחם":
היסוד לכך שמינים אלו דווקא כפופים לאיסורי חדש הוא גזירה שווה, מילה משותפת המלמדת על הגדרה משותפת. בעניין החדש נאמר: "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו" - איסור על אכילת לחם, היינו פת ושאר מוצרי דגן. מושג ה"לחם" מופיע גם בעניין המצה, המכונה "לחם עוני".
המצה נעשית דווקא מחמשת מיני דגן אלו, שכן ביסודם הם ראויים להחמצה. יש בהם חלבונים מסוימים - גלוטן וגליאדין - המשמשים כמעין פיגום מולקולרי המאפשר את ההחמצה. מינים אחרים, כגון אורז, חסרים חלבונים אלו: אף אם יתסיסו אותם, אין פיגום שיאפשר לבועות התסיסה להתפיח את העיסה, והיא נותרת שטוחה. נמצא אפוא שחמשת המינים הכשרים לעשיית מצה הם הם החמישה הכפופים להגבלות החדש - גזירה שווה "לחם" "לחם".
מצוות חלה:
מצווה נוספת מן התורה היא מצוות חלה, שנאמר בה: "והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה'". אותו חלק המופרש מן העיסה נקרא חלה. מאחר שהכתוב מגדיר זאת כאכילת לחם, מובן שהעיסות החייבות בהפרשת החלק הניתן לכהן הן דווקא העשויות מחמשת מיני דגן - אותם מינים שמהם נעשית המצה הקרויה "לחם עוני".
למצוות חלה הוקדשה מסכת שלמה, ורוב פרטיה מבוארים במקומם. כאן מזכירה המשנה בדרך אגב שזוהי אותה רשימה של חמישה מינים המוגבלים הן מצד חדש והן מצד החובה להפריש חלה.
לשון המשנה:
"החיטים" - חיטה.
"והשעורים" - שעורה.
"והכוסמין" - כוסמת.
"ושיבולת שועל" - שיבולת שועל, כפי שהיא מתורגמת להלכה.
"והשיפון" - שיפון.
חמשת מיני הדגן הללו "חייבין בחלה" - יש חובה להפריש מהם חלה כאשר יש בעיסה את השיעור הנדרש. שיעור זה הוא העישרון, אותה כמות קמח שדיברנו עליה בעניין עשיית המנחות. למעשה מדובר בין שניים וחצי לחמישה פאונד של עיסה, כתשע עד שלוש עשרה כוסות קמח, וזהו השיעור שממנו מתחילים להפריש חלה בברכה.
ממשיכה המשנה: "ומצטרפין זה עם זה" - אם נעשה בצק משני סוגי קמח, מעט חיטה ומעט שעורה, או כוסמין ושיפון שנתערבבו יחד במים ונילושו לבצק אחד, מצטרפת הכמות הכוללת לשיעור, המכונה במשנת חלה חמישה רבעי קב, והוא העישרון שדיברנו עליו. ראוי לציין כי כל זה בתנאי שנילושו יחד; אך אם נעשו הבצקים בנפרד ורק לאחר מכן חוברו זה לזה - עניין הצירוף מסובך יותר, ורק סוגי דגן מסוימים מצטרפים, ואין כאן מקומו.
אותה רשימה של חמישה מינים מוגבלת גם "מלאכול חדש מלפני הפסח". "פסח" כאן, בהבנה הפשוטה, הוא כינוי מקוצר לאחד משניים: למעבר של ט"ז בניסן, היום השני של פסח, או להבאת העומר ביום זה. כוונת המשנה לומר שגידולי התבואה החדשה המוגבלים מצד חדש הם דווקא חמישה מינים אלו, ולא גידולים אחרים - אורז, דוחן וכיוצא בהם - הצומחים בחצר האחורית.
עוד הם מוגבלים "מלקצור מלפני העומר". כפי שהזכרנו במשנה קודמת, קרבן העומר מכונה "ראשית קצירכם", ולפיכך עליו להיקצר ראשון, ואין לקצור תבואות אחרות קודם קצירת השעורים המשמשים למנחת העומר. לכלל זה ישנם כמה יוצאים מן הכלל, ונעמוד עליהם בכמה המשניות הבאות.
מה קובע לאיזו שנה שייכת התבואה?
התשובה היא שעת ההשרשה. "אם השרישו קודם לעומר - העומר מתירן" - אם השרישה התבואה קודם הקרבת העומר, מתיר אותה העומר באכילה בשנה זו, אף שהיא עדיין גדלה באדמה. "ואם לאו - אסורין עד שיבוא עומר הבא" - צמח שטרם השריש בשעה שהובא העומר, אין התבואה הגדלה ממנו מותרת, עד שיובא העומר של השנה הבאה ביום השני של פסח.