מסכת מנחות, פרק ט' משנה ח'. אנו ממשיכים לדון בדיני הסמיכה, והמשנה פותחת: "הכל סומכין חוץ מחרש שוטה וקטן" - כלומר, הכול עושים סמיכה, מלבד הפסולים המנויים בהמשך.
הפסולים לסמיכה:
חרש, שוטה וקטן - השלישייה המוכרת של מי שאין להם דעת. החרש - מי שנולד בלא יכולת לשמוע ולדבר; השוטה - מי שלקוי בנפשו ואינו מבין את תוצאות מעשיו; הקטן - נער שטרם הגיע לגיל שלוש עשרה ולא הצמיח שתי שערות. מאחר שאין להם דעת, פטורים הם מכל המצוות, ולפיכך אינם סומכים.
סומא - עיוור בשתי עיניו. דין זה נלמד בגזירה שווה מן הסנהדרין ומסמיכת הידיים על פר העלם דבר: כשם שחברי הסנהדרין אינם יכולים להיות עיוורים, כך אף העושה סמיכה אינו יכול להיות סומא.
נכרי - גוי המביא עולה אינו סומך, שנאמר "דבר אל בני ישראל" - עליהם חלה הסמיכה ולא על הגויים.
שליח - מי שנשלח כשלוחו של אדם להביא את קרבנו אינו סומך, שנאמר "ידו" - ידו של הבעלים ולא ידו של השליח.
אישה - שנאמר "דבר אל בני ישראל", ודרשו: בני ישראל ולא בנות ישראל.
עבד - עבד כנעני, שאינו יהודי. דינו נלמד מן ההיקש המשווה אותו לאישה יהודייה לעניין חיוב המצוות.
ולכאורה יש לשאול: כיצד חרש, שוטה וקטן מביאים קרבן מלכתחילה? והרי אין הם יכולים להקדיש את הקרבן, מפני שאין להם דעת.
התשובה עולה מן המשנה הקודמת: אדם עשוי להתחייב בקרבן מכוח ירושה, שכן ביורשו את בהמת ההקדש של אביו מוטל עליו להביאה. במשנה הקודמת למדנו שהיורש אכן סומך, אך אם היורש חרש, שוטה או קטן - חייב הוא להביא את הקרבן, ואף על פי כן אינו סומך, מפני שהוא חסר דעת.
"וסמיכה שיירי מצווה":
הסמיכה היא מצווה נלווית ואינה מעכבת את הקרבן עצמו. אם לא סמך אדם מסיבה כלשהי, אין הדבר פוגם כלל בכשרות הקרבן: הזבח מתכשר בהעלאת הדם על המזבח, והיעדר הסמיכה אינו גורם לכך שהקרבן לא יפעל את פעולתו.
אופן הסמיכה - "על הראש בשתי ידיים":
הסמיכה נעשית על ראש הבהמה, ולכתחילה בין קרניה, אם ראשה גדול דיו. הסומך נוטל את שתי ידיו - לא אחת אלא שתיים - ולוחץ בכל כוחו על ראש הבהמה. באותה שעה אומר הוא את הווידוי בהביאו את הקרבן, ולדעת הרמב"ם, בקרבן שלמים או תודה משבח הוא אז את ה'.
אף שבפרשת הסמיכה נאמר "וסמך ידו" בלשון יחיד, בפרשת שעיר המשתלח - השעיר לעזאזל ביום הכיפורים - נאמר "וסמך אהרן את שתי ידיו": אהרן, הוא הכהן הגדול, מניח את שתי ידיו על ראש השעיר. ומשם למדים ששתי ידיים הן הלוחצות על ראש הבהמה.
"ובמקום שסומכין שם שוחטין":
באותו מקום עצמו שבו נעשתה הסמיכה צריכה להיעשות השחיטה - באותה נקודה ממש בעזרה. כביכול אין רגלי הבהמה צריכות לזוז ממקומן, ומיד לאחר הסמיכה נעשית השחיטה.
למשל, בהמה הטעונה שחיטה בצפון, כעולה: הבעלים נכנס אל העזרה, עובר את עזרת הכהנים ונכנס אל חלקה הצפוני של העזרה, סומך שם, ולכתחילה נעשית השחיטה מיד לאחר מכן. ואם מסיבה כלשהי לא התקיים הדבר - הבהמה ברחה או זזה ממקומה - אין בכך עיכוב, שהרי כבר למדנו שהסמיכה עצמה אינה מעכבת.