משנה ט' בפרק ט' של מסכת מנחות מסכמת את נושא הסמיכה. אמנם הסמיכה שייכת מעיקרה לענייני זבחים - קורבנות בעלי חיים - ולא למנחות, ואף על פי כן נשנתה כאן. המשנה משווה בין חובת הסמיכה שבקורבנות בעלי החיים לבין חובת התנופה, ההנפה, הנוהגת בקורבנות שונים.
המשנה מציגה שתי חומרות: חומרה אחת החלה על הסמיכה ואינה חלה על התנופה, וחומרה כללית החלה על התנופה ואינה חלה על הסמיכה. וזו לשונה: "חומר בסמיכה בתנופה, ובתנופה בסמיכה" - יש צד שבו הסמיכה חמורה מן התנופה, הנפת הקורבן, ויש צד שבו התנופה חמורה מן הסמיכה, הנחת הידיים ולחיצתן כלפי מטה על ראש הבהמה.
החומרה שבסמיכה:
אדם המתנדב להביא קורבן יכול להביאו בפני עצמו, ויכול הוא להביאו בשותפות עם רבים. למשל, עשרים איש המשתתפים יחד בעלותו של קורבן שלמים ומביאים אותו במשותף עבור כולם. במקרה כזה חייב כל אחד ואחד מהם לסמוך בעצמו, ונמצא שהסמיכה נעשית על אותה בהמה עשרים פעם, שכן כל בעל חייב בסמיכה.
לעומת זאת בתנופה: בקורבן שלמים מניפים את החזה והשוק, כאשר הכהן מניח את ידיו תחת ידי הבעלים, תחת האימורים והחזה והשוק, והכל מונף לשש רוחות. אף אם מביאים קבוצה של עשרים איש את הקורבן בשותפות, די באדם אחד שיניף עבור כולם, שכן ההנפה היא בקורבן עצמו. מה שאין כן בסמיכה, שכל בעל וכל שותף - כלשון המשנה, כל חבר בחבורה - סומך בנפרד.
וזו לשון המשנה: "שאחד מניף לכל החוברים, ואין אחד סומך לכל החוברים" - אדם אחד מניף, במקום שנדרשת תנופה, עבור כל חברי הקבוצה; ואילו בסמיכה אין אחד יכול לסמוך עבור האחרים, אלא כל אחד סומך בעצמו.
הגרסה שלפנינו היא "חוברים", ויש שגורסים "חברים". "חברים" - העמיתים והשותפים; "חוברים" - חברי החבורה. הרעיון דומה מאוד.
החומרה שבתנופה:
החומרה שבתנופה היא בהיקפה הרחב: התנופה נוהגת בסוגים רבים ושונים של קורבנות, בעוד הסמיכה אינה נוהגת אלא בהבאת קורבן בהמה - זבח. אין זה כלל גורף, שהרי לא בכל דבר יש תנופה, אך תחולתה רחבה בהרבה. וכך מפרטת המשנה:
"בקורבנות היחיד ובקורבנות הציבור" - התנופה נוהגת בקורבנות ציבור, כגון שתי הלחם, וכן בקורבנות יחיד; מה שאין כן בסמיכה, שאין סמיכה בקורבנות ציבור מלבד שני היוצאים מן הכלל שנידונו במשניות הקודמות. ויש בזה דוגמאות נוספות.
"בחיים ובשחוטין" - התנופה נוהגת גם בבעלי חיים חיים וגם בשחוטים. כך למשל בכבשי עצרת, שני הכבשים שבשבועות, שמניפים אותם בעודם חיים ומניפים אותם שוב לאחר שנשחטו. ואילו הסמיכה אינה אלא בבהמה חיה, לפני שחיטתה.
"בדבר שיש בו רוח חיים ובדבר שאין בו רוח חיים" - התנופה שייכת בשווה בבעלי חיים ובשאינם בעלי חיים, כגון שתי הלחם, אותן ככרות לחם המונפות ואינן בעלי חיים; ואילו הסמיכה אינה אלא בבעל החיים.
נמצא, אפוא, ש"מה שאין כן בסמיכה" - כל אותם יישומים של תנופה בסוגי המקרים השונים אינם נוהגים בסמיכה כלל, שאינה אלא בבעל חיים חי המובא כזבח.