מנחות פרק ט', משנה ז'. במשנה זו אנו מתחילים לעסוק בעניין הסמיכה. הסמיכה שייכת מעיקרה לזבחים - קרבנות מן החי, פרים, עזים וכבשים - ואין לה נגיעה ישירה למנחות, ובאמת עניין זה שייך לכאורה למסכת זבחים. אף על פי כן, כשם שעסקנו בנסכים המלווים את הבאת הזבח והולכים עמו יד ביד, כך נזכרת כאן גם הסמיכה.
מהותה של הסמיכה:
הסמיכה היא כמצווה בפני עצמה, ואינה מעכבת: אדם שלא סמך על קרבנו - הקרבן תקף. אולם להלכה, כפי שתאמר המשנה כאן, טעונים הקרבנות סמיכה תחילה. עניינה: האדם מניח את ידיו על ראש הבהמה, לוחץ כלפי מטה בכל כוחו, ולאחר מכן מתוודה.
לדעת הכול הווידוי קודם להקרבת חטאת, אשם ועולה - ואף העולה בכלל זה, שהרי היא באה לכפר על ביטול מצוות עשה. בקרבנות שאינם באים לכפרה נחלקו:
לדעת רש"י: יש וידוי אף על שלמים סתם ועל התודה.
לדעת הרמב"ם: בשלמים ובבהמות שאינן באות לכפר על חטא, במקום להתוודות על חטא אומר האדם דברי שבח לקב"ה בשעת הסמיכה - אך סמיכה יש שם.
עוד נחלקו אם יש ברכה על הסמיכה: מדברי רש"י בעירובין (דף נ') משמע שיש ברכה הנאמרת כחלק ממצוות עשיית הסמיכה, וכן נוקט הרמב"ן; ואילו הרמב"ם אינו מזכיר ברכה על הסמיכה כלל.
קרבנות ציבור:
לשון המשנה: "כל קרבנות הציבור אין בהם סמיכה, חוץ מן הפר הבא על כל המצוות ושעיר המשתלח" - אין מצוות סמיכה, מצוות הנחת הידיים, בקרבנות ציבור. שני יוצאים מן הכלל בלבד ישנם, ומסורת הלכה למשה מסיני בידינו עליהם: קרבן המשולם על ידי הציבור והבא לכפר על חטא, שעושים בו סמיכה.
"הפר הבא על כל המצוות" - הוא פר העלם דבר. כאשר הסנהדרין פסקו שדבר מסוים מותר, ולאחר מכן חזרו בהם ואמרו שטעו ובאמת הדבר אסור באיסור שיש בו כרת (כגון שהורו שדבר מסוים אינו אסור בשבת, ובאמת הוא אסור), ורוב הציבור נהג על פי פסיקתם בטעות - מביאים פר העלם דבר לכפרה קולקטיבית, במקום שכל יחיד ויחיד יביא חטאת פרטית. נציגי הסנהדרין, כחמישה מהם, סומכים את ידיהם על הפר כחלק מן התהליך ומתוודים על החטא.
"ושעיר המשתלח" - השעיר הנשלח אל המדבר, אל הצוק, ביום הכיפורים, כדי לכפר על חטאי עם ישראל, ואף עליו נעשה וידוי בידי הכהן הגדול.
"רבי שמעון אומר: אף שעירי עבודה זרה":
רבי שמעון מוסיף בהמה נוספת שיש עליה וידוי, והיא קרובה בעניינה לפר העלם דבר: אם הורו הסנהדרין היתר בדבר מסוים, והדבר שהתירו היה עבירה של עבודה זרה, ולאחר מכן חזרו בהם ואמרו שטעו - ורבים בישראל עברו על פיהם - אין מביאים פר העלם דבר, אלא הסנהדרין מביאים שעיר, ונציגיהם סומכים עליו את ידיהם ומתוודים. הרי זו דוגמה נוספת לווידוי הנעשה על קרבן ציבור.
ובאמת אף בידי רבי שמעון אותה מסורת שאין אלא שני יוצאים מן הכלל, ואף שהוא מודה שבשלוש הבהמות הללו נעשית סמיכה, לשיטתו אין השעיר המשתלח נמנה עמהן: אין הוא קרבן במובן שבעליו מתוודה עליו לכפרת חטאי עצמו. הכהנים מתכפרים בפר שמביא הכהן הגדול, ואילו השעיר בא לכפרת שאר עם ישראל, ונמצא שהמתוודה אינו הבעלים המתכפר - וזהו אפוא סוג אחר של דבר. אין הלכה כמותו, והפוסקים נקטו כתנא קמא: אין סמיכה בקרבנות ציבור, בבהמות של ציבור, אלא בשעיר המשתלח ובפר העלם דבר.
קרבנות יחיד:
ממשיכה המשנה: "כל קרבנות היחיד טעונים סמיכה" - כל קרבנות היחיד טעונים סמיכה קודם הקרבתם, חוץ משלושה: הבכור, המעשר והפסח. טעם הדבר, כדברי הרמב"ם: שלושה אלו אינם באים לא לכפר על חטא ולא כדורון ומתנה לה', אלא עניינם אחר לגמרי:
הבכור והמעשר - אין המביא אותם מכפר על חטא ואף אינו נותן מתנה. אין הם אלא קרבנות הבאים ונאכלים: המעשר נאכל לבעלים, והבכור לכהן.
הפסח - אף הוא אינו מתנה לה' ואינו בא לכפר על חטא, אלא עניינו הצהרה על זהות לאומית, ולפיכך אין בו סמיכה.
קרבן שעבר בירושה:
חידושה של המשנה נוגע למעמדו של קרבן שעבר בירושה. ככלל, מי שנתחייב להביא חטאת ומת קודם שהביאה - אין הבהמה קרבה עבור המת, ואף יורשיו אינם מביאים אותה בשמו; משמת, אין עוד קרבן שיש להביאו. אולם יש שאדם מייעד בהמה לעולה או לשלמים ואומר: "בהמה זו תהיה עולתי" או "שלמיי" - וכשמת, עוברת הבהמה לבניו.
אומרת כאן המשנה שהיורש של אותה בהמה מביא אותה כקרבן, ולא עוד אלא שהוא עצמו סומך, מביא נסכים ומימר:
היורש סומך: ככלל אין סומך אלא הבעלים. אדם שנתחייב בקרבן ואינו יכול להביאו בעצמו ושולח שליח - השליח מביא את עולתו, אך אינו סומך עליה, שאין הסמיכה אלא בבעלים. ואילו היורש נחשב כבעלים, ולפיכך אין הוא מביא בלבד אלא אף סומך.
ומביא נסכים: אם עולה או שלמים היא, מביא עמה אף את הנסכים. מדובר במצב שהאב ייחד את השמן, הסולת והיין להיות הנסכים; ואף אם לא עשה כן, אלא ייחד את הבהמה בלבד להיות עולה או שלמים, כשהבן יורשה ומביאה משלו עליו להוסיף תשלום מכיסו ולרכוש את הנסכים - ונחלקו הפרשנים במעמדו של דבר זה.
ומימר: התורה אוסרת להעביר את הקדושה מבהמה שהוקדשה לבהמה אחרת, וזהו איסור תמורה. האב הקדיש עז זו לעולה, וכשירשה הבן אמר: "עז זו עלובה, יש לנו עזים נאות; אביא עז נאה לעילוי נשמת אבי ואעביר אליה את הקדושה". אם עשה כן - עבר על איסור תמורה מן התורה, אך הקדושה מתפשטת ושתי העזים מוקדשות כעולה. תמורה אסורה, אך היא חלה.
לעומת זאת, אילו לא מת האב אלא הקדיש את בהמתו לעולה, והבן ניסה בחייו להמיר בה עז טובה ממנה - אין לדבריו תוקף, שאין זו עזו כדי להעביר ולהמיר, ואין הוא יכול לפעול תמורה. המשנה כאן מלמדת אפוא שהיורש נעשה בעליה של הבהמה המוקדשת, עד כדי כך שהוא יכול לחולל תמורה: אין הוא רשאי לעשות כן, אך אם המיר - תמורתו חלה, ואף העז השנייה מתקדשת.