מנחות, פרק אחד עשר, משנה ח: המשך העיסוק בפרטי ההקרבה והאכילה של לחם הפנים. כפי שכבר למדנו, הסדר הראוי הוא שלחם הפנים ובזיכי הלבונה עולים על השולחן בשבת ומוסרים בשבת הבאה. הבזיכין מכילים לבונה הנשרפת על המזבח, והיא המתיר - היא המאפשרת את אכילת לחם הפנים בידי הכהנים.
מהו המתיר:
בזבחים: הדם - מקריבים את הדם על המזבח, ולאחר מכן נאכל הבשר, במקום שהוא נאכל.
במנחה רגילה: הקומץ - מקטירים את הקומץ מן הסולת על המזבח, ואת שאר המנחה, השיריים, אוכלים.
בלחם הפנים: דבר מן הלחם עצמו אינו עולה על המזבח, ולפיכך המתיר הוא הבזיכין בלבד - כפות הלבונה.
משנתנו דנה במקרים שבהם השתבש סדר הדברים, והדיון מתמקד באותה שלישיית פסולים הנושאת עונש כרת מיוחד לאוכל מן הקרבן: פיגול, נותר וטמא.
שלושת הפסולים שעונשם כרת:
פיגול: אחת מעבודות הקרבן המהותיות - בדרך כלל המתיר עצמו: זריקת הדם על המזבח, הקטרת הקומץ, או הקטרת בזיכי הלבונה של לחם הפנים - נעשתה מתוך מחשבת חוץ לזמנו, כלומר מחשבה לאכול את הקרבן לאחר זמנו הראוי. מחשבה זו עושה את הקרבן פיגול, והאוכל ממנו במזיד חייב כרת; בשוגג - מביא חטאת.
נותר: קרבן שהוקרב כראוי, ומתירו קרב כהלכתו, ונשתיירו שייריו מעבר לזמן הלינה - נאסר באכילה, והאוכלו במזיד חייב כרת.
טמא: קרבן שהוקרב כראוי ולאחר מכן נטמא, או שנטמא האדם ואכל ממנו - עונשו כרת.
הכלל היסודי בדיני פיגול:
כלל זה הודגש רבות בתחילת מסכתנו ובתחילת זבחים: אין הקרבן נעשה פיגול המחייב כרת אלא אם כן קרב המתיר כמצוותו - שהגורם המתיר (ובלחם הפנים: הבזיכין) הוקרב בדיוק כפי שהוא צריך להיקרב. כלומר, אכן נעשתה מחשבת חוץ לזמנו הפסולה, אך כל שאר הפרטים נעשו כראוי.
אך אם נתערבו פסולים אחרים - כגון חטאת שנעשתה שלא לשמה, או שבשעת הקמיצה או ההנחה חשב מחשבת מקום פסולה שישרפנה במקום שאינו ראוי, או במקרה שלפנינו שלא היו הבזיכין מונחים כל שבעת הימים משבת לשבת - הרי המתיר עצמו פסול. משום כך, אף אם הקטירו מתוך מחשבת חוץ לזמנו, אין הדבר יוצר פיגול. הקרבן ודאי פסול ואסור באכילה בלאו, אך האוכלו אינו חייב כרת. זו נקודתה היסודית של המשנה כאן.
"ביום השבת ביום השבת יערכנו":
הפסוק מלמד שסידור לחם הפנים נעשה דווקא בשבת. הלחם מונח על השולחן שבוע שלם: בכל שבת מסדרים אותו, והוא עומד משבת לשבת ואז יורד. דין זה נוהג הן בכיכרות עצמן והן בשני בזיכי הלבונה. לפיכך, אם לא היו מונחים די זמן, נולד פסול.
מקרה ראשון:
"סידר את הלחם בשבת ואת הבזיכין לאחר שבת, והקטיר את הבזיכין משבת - פסולה" - את הלחם הניח על השולחן בשבת כדינו, אך את כפות הלבונה לא הניח עד יום ראשון, ושישה ימים לאחר מכן נטל את הבזיכין והקטיר את הלבונה על המזבח. הקרבן פסול, שהרי לא הייתה הלבונה מונחת משבת לשבת. ומכיוון שהמתיר פסול, אף הלחם פסול ואינו נאכל.
"ואין חייבין עליהם משום פיגול, נותר וטמא" - ואף אם אכל מלחם פנים פסול זה:
פיגול: אף אם בשעת הקטרת הבזיכין חשב מחשבת חוץ לזמנו, אין כאן פיגול, שכן הבזיכין היו פסולים ממילא ולא קרב המתיר כמצוותו.
נותר: כיוון שלא היו הלחמים כשרים מלכתחילה, אינם נתונים לדין לינה ואינם נעשים נותר.
טמא: הקרבנות לא הותרו באכילה אף לאדם טהור, ולפיכך אין הטומאה מוסיפה בהם פסול, ואם אכלם בטומאה אינו חייב כרת.
מקרה שני:
"סידר את הלחם ואת הבזיכין בשבת, והקטיר את הבזיכין לאחר שבת" - גם הלחמים וגם כפות הלבונה הונחו על השולחן בשבת כדינם, אלא שטעה והקטיר את הבזיכין באמצע השבוע, שישה ימים בלבד לאחר ההנחה, ולא היו שבעת הימים המלאים משבת לשבת. אף כאן פסולה, ואין חייבין עליהם משום פיגול, נותר וטמא, מאותם טעמים שנתבארו במקרה הקודם.
מקרה שלישי:
"סידר את הלחם ואת הבזיכין לאחר שבת, והקטיר את הבזיכין משבת - פסולה" - את הלחמים ואת בזיכי הלבונה הניח על השולחן באמצע השבוע, נאמר ביום ראשון, ושישה ימים לאחר מכן הקטיר את הלבונה על המזבח. הכול פסול כבמקרים הקודמים, שהרי לא היה כאן משבת לשבת.
אלא שכאן יש בידו תקנה: "כיצד יעשה? יניחנו לשבת הבאה" - ימתין. אף שבשבת זו אינו יכול להקטיר את הבזיכין, לפי שלא היה הלחם מונח שבעה ימים, רשאי הוא להותירו על השולחן משבת זו עד השבת הבאה. נמצא שהלחם מונח שלושה עשר יום, אך יש כאן משבת לשבת. "שאפילו היא על השולחן ימים רבים אין בכך כלום" - אף שהלחם יושב על השולחן ימים רבים, שלושה עשר יום, כשר הדבר ואין בכך בעיה.
ובניסוח טכני: אין כאן שאלה של נותר, או ליתר דיוק - אין כאן שאלה של לינה, של השארת הלחם מעבר לזמנו הקבוע, שהרי זמנו נמנה משבת אחת לשבת שנייה. הנחת הלחם ביום ראשון אינה מתחילה את מניין הזמן כלל; הוא מתחיל להימנות מן השבת הראשונה, ורק אילו היה נשאר מעבר לשבת השנייה היה נפסל. אך אם בשבת השנייה הקטיר את הבזיכין - הכול כשר ולחם הפנים נאכל. ואף שאין המשנה אומרת זאת, אם בשעת הקטרת הבזיכין ביום השלושה עשר חשב מחשבת חוץ לזמנו, נעשה הלחם פיגול והאוכלו חייב כרת.
מחלוקת רש"י והרמב"ם בהמתנה זו:
רש"י למד שאין הכהן יושב בחיבוק ידיים שלושה עשר יום: בשבת הראשונה, שישה ימים לאחר ההנחה, עליו ליטול את הלחמים ולהניחם מחדש, שאם לא כן אין כאן סידור בשבת כלל, ואף קוף היה יכול לעשות זאת עבורו ואין הדבר נחשב. די בכך שיסירם ומיד יחזור ויניחם.
ואילו הרמב"ם אינו מזכיר זאת כלל, ומשמע מדבריו שאפשר להותיר את הלחם מונח שלושה עשר יום רצופים ללא הפסק, בלא שיידרש לכל פעולה בשבת הראשונה. וכשתגיע השבת הבאה, יהיה הכול כשר וישר אם יקטיר את הבזיכין כראוי. ולכאורה ההלכה כרמב"ם, ואין צורך ליטול את הלחם ולהניחו בחזרה באותה שבת ראשונה.
לסיכום: במשנתנו למדנו שלושה מקרים שבהם השתבש זמן הסידור או ההקטרה של לחם הפנים והבזיכין, ובכולם הקרבן פסול, לפי שלא נתקיים בו "משבת לשבת". ומכיוון שהמתיר, הבזיכין, לא קרב כמצוותו, אין האוכל מן הלחם חייב כרת משום פיגול, נותר וטמא, אלא איסור בלבד. במקרה השלישי, שבו הונחו הלחם והבזיכין יחד לאחר השבת, יש תקנה: להותירם עד השבת הבאה, ואז יתקיים בהם משבת לשבת ויהיו כשרים - ונחלקו רש"י והרמב"ם אם נדרשת נטילה והנחה מחדש בשבת הראשונה.