מנחות פרק י"א משנה ז': סידור לחם הפנים

האזנה לשיעור0:00 / 0:00

מנחות, פרק י"א משנה ז'. בשיעור זה נעסוק בסידור לחם הפנים על שולחן הזהב שבקודש ובסילוקו מעליו. סידור הלחם נמנה עם תרי"ג המצוות, והוא מן העבודות הקבועות והשגרתיות שבמקדש. נפתח בסקירה כללית של סדר העבודה, שתסייע בהבנת לשון המשנה עצמה. הדרישה היסודית היא שעל השולחן יהיה לחם תמיד, שנאמר: "וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד" - על שולחן הזהב המיוחד יונח לחם הפנים, לפני ה', תמיד.

משמעות המילה "תמיד":

מהי כוונת התורה במילה "תמיד"? שתי אפשרויות יש כאן, והדבר שנוי במחלוקת תנאים:

רצוף ללא הפסק: דבר הנמשך ברציפות גמורה, בלא הפסקות כלל. לפי הבנה זו, אין רגע אחד שבו השולחן עומד ריק מלחם.
חוזר ונשנה: דבר הנעשה שוב ושוב, אך יש הפסקות ביניהם. לפי הבנה זו, כל עוד אין יום שעובר בלא לחם הפנים המונח במקומו - הרי זה נקרא "תמיד".

מבנה ההיכל ומקום השולחנות:

הבניין עומד בחלקו המערבי של מתחם המקדש, ושלושה חלקים לו: האולם, שהוא חדר הכניסה; ומערבה ממנו, פנימה, הקודש; ומערבה מן הקודש - קודש הקודשים. השולחן שעליו לחם הפנים עומד בקודש, בצדו הצפוני, מימין הנכנס.

האולם ריק ברובו, אך עומדים בו שני שולחנות הנזכרים במשנתנו: השולחן שמימין הנכנס, בצד צפון, עשוי שיש (ראם), והשולחן שמשמאל הנכנס עשוי זהב. שני שולחנות אלו משמשים להנחת הלחם בעת שאינו מונח על שולחן הזהב שבקודש.

סדר ההחלפה:

הכהנים נכנסים ובידיהם שני סדרי הלחם, שני כהנים נושאים שני סדרים של שש חלות. תחילה מניחים אותם לזמן קצר על שולחן השיש, כדי לסדר את הדברים ולוודא שהכול כשורה, ומשם נכנסים אל הקודש ומחליפים את שנים עשר הלחמים הישנים בשנים עשר החדשים.

יש להזכיר כי לפני שבת מסירים את הקנים, הם התומכים המחזיקים את ערמות הלחם, ובשעת ההחלפה מסירים הכהנים אף את הסניפים, התומכים שמן הצדדים. נמצא שעל השולחן מונחת ערמה של שישה לחמים זה על גבי זה, בלא כל דבר החוצץ ביניהם.

הכהנים המכניסים עומדים בצד הצפוני ודוחפים את הלחמים החדשים פנימה, ושני כהנים נוספים עומדים בצד הדרומי ומושכים את הישנים החוצה. המשיכה והדחיפה נעשות בעת ובעונה אחת, כך שלדעת הסובר ש"תמיד" פירושו רציפות גמורה - אין רגע שבו השולחן ריק מלחם. זו תמצית המשנה.

לשון המשנה:

"שני שולחנות היו באולם מבפנים על פתח הבית" - מלבד השולחן שבקודש, היו שני שולחנות נוספים באולם, לא בקצהו הרחוק אלא בחלקו הפנימי, לכיוון פתח הבית, בכניסה אל הקודש.
"אחד של שיש ואחד של זהב" - אחד מהם עשוי שיש והאחר עשוי זהב.
"על של שיש נותנין לחם הפנים בכניסתו" - שולחן השיש שימש להנחה זמנית של הלחמים החדשים בעת הכנסתם.
"על של זהב ביציאתו" - ושולחן הזהב שימש להנחת שנים עשר הכיכרות בעת הוצאתם.

סדר זה נעשה מדי שבת בשבתו: מוציאים את הלחמים הישנים ובו בזמן מכניסים את החדשים. הכהנים מחולקים לעשרים וארבע משמרות, וכל משמר משמש שבוע אחד; חילוף המשמרות חל בשבת. נמצא שכהני המשמר הנכנס מניחים את הלחמים החדשים וכהני המשמר היוצא נוטלים את הישנים, ושנים עשר הלחמים מתחלקים בין שתי המשמרות בשווה, שש חלות לכל משמר.

וטעם הדבר, שבכניסה משתמשים בשולחן השיש וביציאה בשולחן הזהב - "שמעלין בקודש ולא מורידין". הואיל והשולחן שבקודש עשוי זהב, מעלים את הלחם מן השיש אל הזהב; אך משהיה כבר על הזהב, אין מורידים אותו לשיש, אלא מעבירים אותו מזהב לזהב.

"ואחד של זהב מבפנים שעליו לחם הפנים תמיד" - זהו השולחן השלישי, העומד בפנים, בצדו הצפוני של הקודש, ועליו מונחים שנים עשר ככרות הלחם, שתי המערכות, תמיד. וכאמור, "תמיד" - או ברציפות גמורה או באופן קבוע וחוזר.

"ארבעה כהנים נכנסין" - ארבעה כהנים היו נכנסים אל הקודש:

"שנים בידם שני סדרים" - שניים מהם נושאים שש חלות כל אחד, שתי ערימות של שש ככרות לחם.
"ושנים בידם שני בזיכין" - נוסף על שנים עשר הלחמים היו שני בזיכים, כפות של לבונה, וכל אחד משני הכהנים הללו נושא בזיך אחד.

"וארבעה מקדימין לפניהם" - ארבעה כהנים אחרים נכנסו לפניהם:

"שנים ליטול שני סדרים" - שניים נוטלים את שני סדרי הלחמים הישנים, שהיו מונחים שם מן השבוע הקודם.
"ושנים ליטול שני בזיכין" - ושניים נוטלים את בזיכי הלבונה הישנים, שהיו שם כל השבוע.

"המכניסים עומדים בצפון ופניהם לדרום" - המכניסים את הלחמים החדשים עומדים בצדו הצפוני של הקודש, שהצפון מקודש יותר, ומשום כך קדשי קדשים נשחטים בצד הצפוני של העזרה, ופניהם מופנות דרומה, לכיוון השולחן. "והמוציאין עומדים בדרום ופניהם לצפון" - ואילו המסירים את הלחמים הישנים עומדים בצדו הדרומי של השולחן ופניהם צפונה. נמצא ששתי קבוצות הכהנים עומדות זו מול זו.

"אלו מושכין ואלו מניחין" - השניים המסירים מושכים, ובאותו רגע ממש השניים האחרים מניחים. "בטפח של זה כנגד טפח של זה" - על כל טפח שנמשכו בו הלחמים הישנים, הוחלפו בטפח של לחמים חדשים. הרעיון העומד ביסוד הדברים הוא שלא יימצא רגע שבו השולחן עומד בלא לחם הפנים, "שנאמר: לפני תמיד" - לדעת תנא זה "תמיד" משמעו לפני ה' ברציפות גמורה, בלא הפסק כלל, ולפיכך נדרשת עבודה עדינה ומדויקת זו.

רבי יוסי אומר: אין הדבר מעכב. אפשר לסלק את כל הלחמים ורק לאחר מכן להניח את החדשים, ואף אפשר לסלקם בבוקר ולהניחם בצהריים, כך שיש שעות שבהן אין דבר על השולחן, ואין בכך כל בעיה. אף זה נקרא "תמיד", שכן לדעת רבי יוסי "תמיד" משמעו חוזר ונשנה מדי יום ביומו, ולפיכך אין קפידה בכך שבמשך שעות אחדות ביום אחד אין לחם הפנים מונח על השולחן.

להלכה, הרמב"ם פוסק כדעת האמורא בתלמוד, שההחלפה נעשית בעת ובעונה אחת - מסלק ומניח כאחד. אולם אחרים, ובהם הריטב"א, נוקטים כדעת רבי יוסי, שאפשר לסלק בבוקר ולהניח את החדשים בצהריים.

לאחר הסילוק:

הכהנים המסלקים נוטלים את שנים עשר הלחמים ששהו שם שבוע שלם, יוצאים ומניחים אותם על שולחן הזהב שבאולם. שלא כשהות הרגעית על שולחן השיש בכניסה, כאן נמשכת השהייה זמן מה, שכן עליהם להקטיר תחילה את הבזיכים, את כפות הלבונה, על המזבח. הלבונה היא המתיר, היא המתירה את הלחם באכילה לכהנים, ולפיכך ממתינים עד להקטרתה. משהוקטר תוכן שתי כפות הלבונה ונשרף על המזבח, נעשים הלחמים מותרים באכילה, ואז מתחלקים שנים עשר הלחמים בשווה בין הכהנים: שישה למשמר הנכנס ושישה למשמר היוצא.

ומה הדין כאשר יום הכיפורים חל בשבת? באותה שבת אי אפשר לחלק את הלחמים ולאוכלם, שהרי אסור לאכול ביום הכיפורים. לפיכך הלחם נותר מונח על שולחן הזהב שבאולם, בחדר הקדמי, כל היום, ורק במוצאי שבת, שהוא אף מוצאי יום הכיפורים, מחלקים אותו. אין מחלקים אותו קודם לכן, מחשש שמא יאכל אדם מן הלחם בשוגג ביום הכיפורים.

דין נוסף: יום הכיפורים שחל בערב שבת:

כאן מסיימת המשנה בדין נוסף, שאין לו קשר לענייננו אלא שהוא דומה לו בסוגו, ולפיכך נשנה כאן. השאלה היא מה הדין כאשר יום הכיפורים ושבת חלים בזה אחר זה, יום הכיפורים ביום שישי ושבת למחרתו. בלוחות השנה שלנו, הקבועים ומחושבים מראש עוד משנת 358 לספירה, מסודר הדבר שאין מציאות כזו, ולא ייתכנו שני ימים רצופים שבהם אי אפשר לבשל מאכל או לקבור את המתים. אך בזמן המשנה נקבע הלוח על פי ראיית הלבנה ועדות העדים, ולפיכך הכול היה עשוי לקרות, ואף שיחול יום הכיפורים ביום שישי.

ואם כך אירע, נוצרת בעיה: יש קרבן אחד הקרב ביום הכיפורים שחובה לאוכלו - החטאת הבאה במוסף. אין הכוונה לשעיר לה', שדמו קרב על המזבח הפנימי והוא נשרף, ולא לשאר קרבנות המוסף שהם עולות, אלא לאותה חטאת שדמה קרב על המזבח החיצון ככל חטאת של יום טוב, וחובה לאוכלה ביום הקרבתה או בלילה שלאחריו. משהיה יום ההקרבה יום הכיפורים, אין אוכלים אותה באותו יום, ונמצא שזמן אכילתה בלילה שלאחריו, ליל שבת. אלא שאי אפשר לבשלה ביום הכיפורים משום איסור מלאכה, ואף לא במוצאי יום הכיפורים, שהרי שבת היא ואיסור מלאכה בה. נמצא שיש בשר שחובה לאוכלו, והוא נותר נא.

וזה שאמרה המשנה: "חל להיות ערב שבת, שעיר של יום הכיפורים נאכל לערב" - אותו שעיר הבא כחטאת מוסף על המזבח החיצון וטעון אכילה, נאכל באותו לילה, בליל שבת. "הבבליים אוכלין אותו כשהוא חי מפני שדעתן יפה" - הבבליים אוכלים אותו כשהוא נא, בלא בישול, שהרי אין אפשרות לבשלו, ו"דעתן יפה" - אין הם רגישים ואין הם נגעלים מאכילת בשר חי.

ושואלת הגמרא: מיהם הבבליים הללו? אף שפשט הלשון הוא אנשי בבל, אין אלו כהנים מבבל, אלא כהנים מאלכסנדריה שבמצרים (וברור שבכהנים מדובר, שכן רק כהנים זכרים אוכלים קרבן זה בעזרה). ומדוע נקראו בבליים? משום שחז"ל הביטו בעין עקומה על יהודי בבל, על שלא עלו עם עזרא לשוב ולהתגורר בארץ ישראל, ומשום כך לא שבה השכינה למקומה, ומאז הגלות הראשונה לפני כאלפיים וחמש מאות שנה לא שבו רוב היהודים לארץ ישראל ונותרו מיעוט עד ימינו. יהודי ארץ ישראל היו ממורמרים על כך: מדוע אינכם עולים ארצה? ואין הדבר שונה בהרבה ממה שמתרחש בימינו. מתוך כך נעשה השם "בבליים" מעין כינוי גנאי לאנשים גסי רוח, כשם שיש בלשונות אחרות כינויים כ"קרתני" או "פלישתי", שאין הכוונה בהם לאנשים הבאים מפלשת או מכרתים. אף כאן, "בבלי" הוא כינוי מושאל לאדם גס רוח, והמדובר בכהנים שבאו מאלכסנדריה, שנקראו כך על שום שאכלו את הבשר כשהוא חי.

לסיכום: במשנה זו למדנו את סדר סידור לחם הפנים וסילוקו: את מחלוקת התנאים בפירוש "תמיד" - רציפות גמורה או חזרה קבועה; את שני השולחנות שבאולם, של שיש בכניסה ושל זהב ביציאה, מטעם "שמעלין בקודש ולא מורידין"; את שמונת הכהנים, ארבעה מכניסים וארבעה מוציאים, העומדים בצפון ובדרום ומושכים ומניחים כאחד; את הקטרת הבזיכים המתירה את הלחם וחלוקתו בין המשמר הנכנס למשמר היוצא; ואת דיני יום הכיפורים שחל בשבת ושחל בערב שבת, ובכללם דין השעיר הנאכל חי על ידי "הבבליים".

המאמר המקורי

אות מנחות יא:ז

שְׁנֵי שֻׁלְחָנוֹת הָיוּ בָאוּלָם מִבִּפְנִים עַל פֶּתַח הַבַּיִת, אֶחָד שֶׁל שַׁיִשׁ וְאֶחָד שֶׁל זָהָב. עַל שֶׁל שַׁיִשׁ נוֹתְנִים לֶחֶם הַפָּנִים בִּכְנִיסָתוֹ, וְעַל שֶׁל זָהָב בִּיצִיאָתוֹ, שֶׁמַּעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא מוֹרִידִין. וְאֶחָד שֶׁל זָהָב מִבִּפְנִים, שֶׁעָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים תָּמִיד. אַרְבָּעָה כֹהֲנִים נִכְנָסִין, שְׁנַיִם בְּיָדָם שְׁנֵי סְדָרִים, וּשְׁנַיִם בְּיָדָם שְׁנֵי בְזִיכִים. וְאַרְבָּעָה מַקְדִּימִין לִפְנֵיהֶם, שְׁנַיִם לִטֹּל שְׁנֵי סְדָרִים, וּשְׁנַיִם לִטֹּל שְׁנֵי בְזִיכִים. הַמַּכְנִיסִים עוֹמְדִים בַּצָּפוֹן, וּפְנֵיהֶם לַדָּרוֹם. הַמּוֹצִיאִין עוֹמְדִים בַּדָּרוֹם, וּפְנֵיהֶם לַצָּפוֹן. אֵלּוּ מוֹשְׁכִין וְאֵלּוּ מַנִּיחִין, וְטִפְחוֹ שֶׁל זֶה כְנֶגֶד טִפְחוֹ שֶׁל זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כה), לְפָנַי תָּמִיד. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אֵלּוּ נוֹטְלִין וְאֵלּוּ מַנִּיחִין, אַף זוֹ הָיְתָה תָּמִיד. יָצְאוּ וְנָתְנוּ עַל הַשֻּׁלְחָן שֶׁל זָהָב שֶׁהָיָה בָאוּלָם. הִקְטִירוּ הַבְּזִיכִין, וְהַחַלּוֹת מִתְחַלְּקוֹת לַכֹּהֲנִים. חָל יוֹם הַכִּפּוּרִים לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, הַחַלּוֹת מִתְחַלְּקוֹת לָעָרֶב. חָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת, שָׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים נֶאֱכָל לָעָרֶב, הַבַּבְלִיִּים אוֹכְלִין אוֹתוֹ כְּשֶׁהוּא חַי, מִפְּנֵי שֶׁדַּעְתָּן יָפָה: There were two tables in the Entrance Hall, on the inside of the Entrance Hall, next to the entrance to the Temple, i.e., next to the entrance to the Sanctuary. One was of marble and one was of gold. On the table of marble, the priests place the new shewbread that has been baked, before its entrance into the Sanctuary, so that the loaves may cool a little from the heat of the oven and not spoil. And when the old shewbread is removed from the shewbread Table it is placed on the table of gold upon its exit from the Sanctuary, where it remains until the frankincense is burned on the altar. The reason the shewbread is placed on a gold table when it is removed, rather than on a marble or silver table, is that one elevates to a higher level in matters of sanctity and one does not downgrade. Since it is set on the gold shewbread Table all week, it cannot be downgraded to a marble or silver table upon its removal. And there was one Table of gold within the Sanctuary, upon which the shewbread is always found. The mishna describes the manner in which it is ensured that the shewbread is constantly on the Table: And four priests enter, two with the two arrangements of the new shewbread in their hands and two with the two bowls of frankincense in their hands. And four priests precede them, entering the Sanctuary before them, two to take the two arrangements of the old shewbread from the Table, and two to take the two bowls of frankincense. Those bringing the new shewbread into the Sanctuary stand in the north and their faces are to the south, and those removing the old shewbread stand in the south and their faces are to the north. These priests draw the old shewbread from the Table and those priests place the new shewbread on the Table, and for each handbreadth of this old shewbread that is removed from the Table a handbreadth of that new shewbread is placed upon the Table, so that the Table is never without loaves upon it, as it is stated: “And you shall set upon the Table shewbread before Me always” (Exodus 25:30). Rabbi Yosei says: Even if these priests were to remove the shewbread from the Table entirely, and only afterward those priests were to place the new shewbread upon the Table, this too would fulfill the requirement that the shewbread always be on the Table. It is unnecessary to ensure the uninterrupted presence of the shewbread upon the Table, as long as it does not remain a single night without shewbread upon it. The mishna describes the manner in which the shewbread is distributed: The priests who carried the old shewbread loaves came out of the Sanctuary and placed them on the table of gold that was in the Entrance Hall. The priests then burned on the altar the frankincense that was in the bowls. And the loaves were subsequently distributed to the priests. This occurred on Shabbat, the day that the priestly watch that served in the Temple during the preceding week was replaced by the priestly watch that would serve during the following week. The shewbread was distributed to the priests of both watches. If Yom Kippur occurs on Shabbat, the loaves are distributed at night, at the conclusion of the fast, since they may not be eaten during the day. If Yom Kippur occurs on Friday, i.e., when the holy day begins on Thursday evening, the goat sin offering of Yom Kippur is eaten by the priests at night, i.e., on Friday night, as it may be eaten only on the day that it is sacrificed or during the following night, until midnight. And since there is no possibility of cooking the meat, as one may not cook on Yom Kippur or Shabbat, the Babylonians, i.e., priests who had emigrated from Babylonia, eat it when it is raw, due to the fact that they are broad-minded with regard to their food, i.e., they are not particular and will eat meat even when it is not cooked.