אנו לומדים את המשנה התשיעית, האחרונה שבפרק אחד עשר במסכת מנחות. בה מסכמת המשנה את נושא שתי הלחם ולחם הפנים, מתוך דיון בשאלה מתי נאפים לחמים אלו בפועל. בשבת הדבר ברור, שהרי אין אופים בשבת. השאלה היא ביחס ליום טוב: שתי הלחם נאכלות בחג השבועות - האם ניתן לאפותן בבוקרו של החג עצמו, או שיש להקדים ולאפותן לפניו? שהרי באופן כללי מלאכה אסורה ביום טוב כבשבת, אלא שהתורה התירה ביום טוב הכנת מאכל.
נקודת המוצא היא הפסוק: "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם" - אף שהמלאכה אסורה, מה שמיועד לאכילת אדם מותר לעשותו. זהו ההיתר של 'צורכי אוכל נפש' ביום טוב. אלא שיש לדייק במילה "לכם" שבסוף הפסוק, הנראית כמיותרת, שהרי יכול היה הכתוב לומר "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה". מה, אם כן, באה מילה זו למעט?
שתי גישות בביאור המיעוט "לכם":
דעת תנא קמא (וכן ההלכה): "לכם" - לצורך אכילת אדם, בניגוד לגבוה. עשיית לחמו של הקדוש ברוך הוא אינה בכלל ההיתר, ולפיכך כשם שאין אופים את לחם הפנים ואת שתי הלחם בשבת, כך אין אופים אותם ביום טוב, שכן אינם לצורך אכילת אדם אלא לגבוה.
הדעה החולקת: "לכם" בא למעט עשיית אוכל לנכרים בלבד, ואילו לחמו של הקדוש ברוך הוא כביכול - מותר לאפותו ביום טוב.
"שתי הלחם נאכלות אין פחות משניים ולא יותר על שלושה":
מספר הימים שבין אפיית שתי הלחם לבין אכילתן בשבועות אינו פחות משני ימים ואינו יותר משלושה ימים. כיצד?
"נאפות מערב יום טוב ונאכלות ביום טוב - בשניים": אם חל שבועות ביום שלישי, אין אופים ביום טוב עצמו, שהרי אין התורה מתירה אפייה שאינה לצורך אכילת אדם; לפיכך אופים ביום שני ואוכלים ביום שלישי - שני ימים.
"חל יום טוב להיות אחר השבת - בשלושה": אם חל שבועות ביום ראשון, אין אופים ביום החג עצמו ואף לא בשבת שלפניו, ולפיכך אופים בערב שבת: יום שישי הוא הראשון למניין, שבת - השני, ויום ראשון שהוא חג השבועות - השלישי.
"לחם הפנים נאכל אין פחות מתשעה ולא יותר על אחד עשר":
לחם הפנים המונח על השולחן נכנס בשבת, מוסר בשבת שלאחריה ונאכל בה. מכאן שהוא נאכל לא פחות מתשעה ימים לאחר אפייתו ולא יותר מאחד עשר ימים. כיצד?
"נאפה בערב שבת ונאכל בשבת - לתשעה": אין אופים אותו בשבת שבה הוא נכנס, אלא ביום שישי שלפניה, והוא נאכל בשבת שלאחריה.
"חל יום טוב להיות ערב שבת - לעשרה": אם חל יום טוב ביום שישי - בין בפסח, בשבועות או בסוכות - אין אופים בו, ולפיכך אופים ביום חמישי, ובמקום תשעה ימים עולה המניין לעשרה.
"שני ימים טובים של ראש השנה - לאחד עשר": אם חלו שני ימי ראש השנה בחמישי ובשישי, אין אופים בשניהם, ולפיכך אופים ביום רביעי, ומן היום שנאפה ועד השבת שבה הוא נאכל עולה המניין לאחד עשר ימים.
ראוי לדייק במניין הימים: יש הסבורים באופן אינטואיטיבי שאפייה ביום שישי ואכילה בשבת שלאחריה עולות לשמונה ימים, ואין הדבר כן, אלא תשעה ימים. הטעם הוא שישנם כאן שני ימי שישי ושתי שבתות. וכך יש למנות: יום שישי - יום ראשון למניין, שבת - שני, יום ראשון - שלישי, יום שני - רביעי, יום שלישי - חמישי, יום רביעי - שישי, יום חמישי - שביעי, יום שישי - שמיני, ובשבת שלאחריה, היום התשיעי, נאכל הלחם.
בעניין שני ימי ראש השנה יש להבהיר: אנו עוסקים בארץ ישראל, בירושלים ובבית המקדש, ואין שם 'יום טוב שני של גלויות' - שני ימי פסח וכיוצא בהם הנוהגים בחוץ לארץ. אולם ראש השנה נהגו לשומרו שני ימים אף בארץ ישראל ואף בבית המקדש, שכן תמיד היה חוסר ודאות אם ומתי יבואו העדים להעיד על ראיית המולד, ולפיכך נוהגים מלכתחילה בשני הימים האפשריים.
מכאן עולה קושי: אם אופה ברביעי ויום חמישי הוא היום הראשון של ראש השנה, נמצא שאותו יום חמישי הוא א' בתשרי, והיום האחד עשר - השבת שבה עתיד הלחם להיאכל - הוא עשירי בתשרי, שהוא יום הכיפורים, ואין אוכלים את הלחם ביום הכיפורים. אם כן, כיצד ייתכן מניין של אחד עשר ימים, והלוא צריכים להיות שנים עשר?
התשובה היא שהכלל בבית המקדש הוא שהיום נמדד תמיד כך שהלילה שאחריו נכלל בו. כך הוא בזמני אכילת הקרבנות, שהיום שבו נאכל הקרבן כולל את היום שבו הוקרב ואת הלילה שלאחריו, והכול נחשב יום אחד. אף כאן, לחם הפנים ייאכל במוצאי שבת, שהוא גם מוצאי יום הכיפורים שבו חוזר ההיתר לאכול; ואף שמבחינת מניין ימי החול זהו כבר יום ראשון, עדיין נחשב הדבר לליל שבת, ועודנו היום האחד עשר.
לפיכך מסכמת המשנה: "ואינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב" - אפיית הלחמים הללו, לחם הפנים ושתי הלחם, אינה דוחה את השבת ואינה דוחה את יום טוב, כמבואר לעיל.
דעת רבן שמעון בן גמליאל משום רבי שמעון בן הסגן:
קודם שנעיין בדבריו, נקדים בזיהויו. שמעון הוא שם נפוץ ביותר בין התנאים, ורבי שמעון בן הסגן הוא בנו של רבי חנינא סגן הכהנים. חנינא סגן הכהנים היה כעין הכהן השני במעלה בזמן חורבן בית שני; לא היה כהן גדול, שכן משרה זו הייתה בבחינת תפקיד נרכש עד החורבן, אך הוא היה הרב שידע את סדרי המקדש על בוריים, וכעין משנה לכהן הגדול. הוא העיד על עניינים אחדים במשניות שונות, וכאן מדובר בבנו.
לשיטה זו, המילה "לכם" שבפסוק "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם" אינה ממעטת את גבוה, שאין לחמו של הקדוש ברוך הוא יוצא מן הכלל, אלא ממעטת בישול לצורך נכרים, שאסור לבשל עבורם. לפיכך מותר לאפות ביום טוב הן את לחם הפנים והן את שתי הלחם: אם חל שבועות ביום טוב, אופה את שתי הלחם בבוקרו של החג ואוכלן באותו יום עצמו; ואילו לחם הפנים, שאינו נאפה בשבת, נאפה בערב שבת - ואף אם חל אותו ערב שבת ביום טוב - ונאכל תשעה ימים לאחר מכן.
ויש לשאול: עניין האפייה ביום טוב לצורך אכילת אותו יום מובן, אך כיצד מותר לאפות את לחם הפנים ביום טוב, כשאין אוכלים אותו באותו יום אלא רק כעבור תשעה ימים? התשובה היא שאמנם אין לבשל ולאפות ביום טוב לצורך שלאחר יום טוב, אלא שאיסור זה מצוי בתחום דרבנן, וחכמים לא גזרו על 'שבות רחוקה' - החשש של בישול עתה לצורך זמן רחוק. משום כך אין כאן איסור דרבנן, ואכן אופים את לחם הפנים ביום טוב שחל בערב שבת.
וממשיכה המשנה: "דוחה את יום טוב ואינו דוחה את יום צום" - אף שמותר לעשות צורכי אוכל נפש ביום טוב, אין לעשות כן ביום הכיפורים, יום התענית והצום, שהוא שבת שבתון ודינו כשבת, ולעולם אין בו בישול ואפייה. לפיכך, אם חל יום הכיפורים בערב שבת, אין אופים את לחם הפנים ביום שישי אלא ביום חמישי, ונמצא במקרה כזה מניין של עשרה ימים מן היום שנאפה בערב יום הכיפורים ועד השבת שבה הוא נאכל.
לסיכום: במשנה זו למדנו את מניין הימים שבין אפיית הלחמים לבין אכילתם - שתי הלחם משניים עד שלושה ימים, ולחם הפנים מתשעה עד אחד עשר ימים - וכן את יסוד המחלוקת שבבסיסם: ביאור המילה "לכם" שבפסוק "אך אשר יאכל לכל נפש". לדעת תנא קמא, שהיא ההלכה, "לכם" ממעט את גבוה, ולפיכך אין אפיית הלחמים דוחה לא את השבת ולא את יום טוב; ואילו לדעת רבן שמעון בן גמליאל משום רבי שמעון בן הסגן, "לכם" ממעט נכרים בלבד, ולפיכך דוחה האפייה את יום טוב, אך אינה דוחה את יום הצום.