מנחות פרק י"א, משנה ו. משנה זו מתארת את אופן פעולתו של השולחן שבקודש, אותו כלי שעליו היה מונח לחם הפנים. מדובר במנגנון מורכב למדי, ולפיכך מומלץ מאוד לעיין בתמונה או בשרטוט של המבנה, שכן תיאור מילולי אינו משתווה לראייה בעיניים. עם זאת, ננסה לתאר את הדברים כסדרם.
עיקרון המבנה:
השולחן עשוי זהב, ועליו נערכים לחמי הפנים בשני טורים - שתי מערכות - של שישה לחמים כל אחת. כדי שהלחמים לא יתעפשו, יש להותיר רווח של אוויר ביניהם באמצעות 'קנים': חצאי צינורות חלולים, חתוכים לאורכם, שצורתם כעין U הפוכה, המפרידים בין ככר לככר. לא כל הלחמים מונחים על גבי קנים - שני הלחמים התחתונים (אחד בכל מערכה) מונחים על השולחן עצמו ללא רווח, ואילו חמשת הלחמים שמעליהם בכל מערכה מורמים זה מעל זה באמצעות אותם קנים.
מניין הקנים:
בסך הכול היו עשרים ושמונה קנים, ארבעה עשר בכל מערכה. מספר תמוה לכאורה - כיצד מגיעים אליו?
הלחם התחתון מונח על השולחן עצמו, ולפיכך נותרים בכל מערכה חמישה רווחים בלבד: בין הראשון לשני, בין השני לשלישי, בין השלישי לרביעי, בין הרביעי לחמישי ובין החמישי לשישי.
בארבעת הרווחים התחתונים הונחו שלושה קנים בכל רווח - שלושה כפול ארבעה, הרי שנים עשר.
ברווח העליון, הנושא משקל קל יותר וזקוק לתמיכה מועטה, הונחו שני קנים בלבד.
שנים עשר ועוד שניים - ארבעה עשר בכל מערכה, וכפול שתיים: עשרים ושמונה.
הסניפים - תמיכה מן הצדדים:
הלחמים זקוקים לתמיכה גם מן הצדדים, שלא ייפלו מן הקצה ושלא יישברו - שהרי אם נשברה אפילו ככר אחת, נפסלו כולן. תמיכות אלו נקראות 'סניפים', והן קורות תמיכה הניצבות מן הצד.
בצורתם המדויקת של הסניפים ישנה מחלוקת, ורש"י מתאר כיצד נראו: ייתכן שהיו כשני צדי מדף - עמודי זהב אנכיים האוחזים את הערימה משני עבריה; וייתכן שהיו כשלושה עמודי זהב אנכיים המשמשים תמיכה מן הצדדים. כך או כך, התוצאה אחת היא: ככרות הלחם נסמכות ונדחקות מן הצדדים, כנגד פניהן של הככרות הפונות זו אל זו. הסניפים עומדים על הרצפה, נדחקים כלפי מעלה כנגד השולחן, וראשם העליון מגיע לגובה ראשה של הככר השישית בכל אחת משתי המערכות.
לשון המשנה:
"ארבעה סניפים של זהב היו שם" - ארבעה תומכים שנשענו על השולחן, להחזיק את הלחם במקומו ובצורתו. "ומפוצלין בראשיהן" - היו בהם שקעים וחריצים בחלקם העליון. "שהיו סומכין בהן, שנים לסדר זה ושנים לסדר זה" - כשני תומכי ספרים: שניים תומכים בערימת שש הככרות של המערכה האחת, ושניים בערימת שש הככרות של המערכה השנייה, כדי שיישארו במקומן.
"ועשרים ושמונה קנים" - 'קנה' משמעו שרביט של קנה, וכן צינור, וממנו נגזר שם 'קנה' הגרון. כאן הכוונה לצינורות שנחתכו לאורכם לחציים, וצורתם כעין U, והם מונחים הפוכים - ובלשון המשנה: "כחצי קנה חלול". עשרים ושמונה קנים אלו נועדו לתמוך בלחמים, כמניין שפירטנו לעיל: שלושה בין הככר הראשונה לשנייה, שלושה בין השנייה לשלישית, שלושה בין השלישית לרביעית, שלושה בין הרביעית לחמישית, ושניים בין החמישית לשישית. "ארבעה עשר לסדר זה וארבעה עשר לסדר זה" - בכל אחת משתי הערימות ארבעה עשר קנים, ובסך הכול עשרים ושמונה.
"לא סידור קנים ולא נטילתן דוחה את השבת":
הכנסת הקנים אינה נעשית בשבת, וכן אין מסירים אותם בשבת, מפני שמדרבנן נראה הדבר כבניין וכסתירה של כלי - הרכבת חלקיו הנפרדים של אותו מבנה מורכב ופירוקם. אמנם אין זה בניין קבוע אלא חלק מכלי, ואיסורו מדרבנן בלבד, אך אין בכך נפקא מינה: מאחר שאין הכרח לעשות זאת דווקא בשבת כדי שסדר העבודה יתקיים, אין עושים זאת בשבת. זהו העיקרון שראינו כבר קודם לכן בפרק, עיקרונו של רבי עקיבא: כל שאפשר לעשותו מערב שבת - אינו דוחה את השבת.
"אלא נכנס מערב שבת ושומטן ונותנן לאורכו של שולחן" - ביום שישי אחר הצהריים נכנס הכהן אל הקודש ושומט את עשרים ושמונה הקנים, כדי שלא יידרש להסירם ולפרקם בשבת בשעה שמוציאים את הלחמים, וכדי שלא ייפלו. לאחר מכן מניחם לאורכו של שולחן: לפי רוב הדעות על הרצפה סמוך לרגלי השולחן, ואולי על גבי השולחן עצמו אם יש שם מקום. 'לאורכו' פירושו לכיוון אורכו של השולחן - שתי אמות אורכו נמשכות ממזרח למערב, ולפיכך מכוונים גם את הקנים ממזרח למערב.
"וכל הכלים שהיו במקדש ארכן לאורכו של בית":
כל כלי המקדש מכוונים באופן שצדם הארוך פונה ממזרח למערב:
השולחן: אורכו מכוון מזרח-מערב.
המנורה: שבעת קניה נמשכים לאורך, ממזרח למערב.
הארון: שני הבדים הבולטים ממנו עד לפרוכת נמשכים אף הם ממערב למזרח.