אנו עומדים במסכת מנחות, פרק ז' משנה ז'. המשנה שלפנינו מתייחסת לשלושת הזבחים שהוזכרו במשנה הקודמת כטעונים תנופה, ומלמדת יסוד מעניין: ישנן שלוש מצוות החלות על שלושת הזבחים הללו, אך בכל אחד מהם מתקיימות שתיים בלבד מתוך השלוש, ואילו המצווה השלישית נשמטת ואינה נוהגת בו.
שלושת הזבחים:
זבחי שלמי יחיד - קרבן השלמים שמביא אדם פרטי.
זבחי שלמי ציבור - שלמי הציבור, שאינם אלא כבשי העצרת, שני הכבשים הקרבים בחג השבועות.
אשם מצורע - קרבן האשם שמביא המצורע.
שלוש המצוות:
תנופה מחיים - הנפת הבהמה בעודה חיה.
תנופה שחוטים - הנפת הבשר לאחר השחיטה, את החלקים הקרבים על גבי המזבח ואת הניתנים לכהנים.
סמיכה - הנחת הידיים על ראש הבהמה ולחיצה עליה לפני השחיטה.
הכלל בדיני סמיכה:
הכלל הרווח הוא שקרבנות היחיד טעונים סמיכה, ואילו קרבנות הציבור אינם טעונים סמיכה. מכלל זה ישנם יוצאים מן הכלל, ואף שאין הם נוגעים ישירות למשנתנו, ראוי להכירם:
קרבנות היחיד הקלים - הבכור, המעשר והפסח - אותם זבחים שאינם טעונים אלא מתן דם אחד, אינם טעונים סמיכה לפני השחיטה.
שני קרבנות ציבור שכן טעונים סמיכה: השעיר המשתלח ביום הכיפורים, הנשלח למדבר ונדחף מן הצוק, שסומכים עליו ידיים ומתוודים עליו; וכן פר העלם דבר של ציבור - כאשר הסנהדרין הורו בטעות בדבר שחייבים עליו קרבן, והתברר שרוב הקהל נמשך אחריהם בשגגה, ובמקום שיביאו היחידים קרבנותיהם מביא הציבור פר, וסמיכה נעשית עליו.
לשון המשנה:
רבי שמעון אומר: "שלושה מינים טעונים שלוש מצוות, שתיים בכל אחת ואחת, ואין השלישית בהן" - שלושת סוגי הזבחים שנמנו במשנה הקודמת טעונים שלוש מצוות, כאשר בכל אחד מהם נוהגות שתיים בלבד, והשלישית אינה חלה עליו.
"ואלו הן: זבחי שלמי יחיד, וזבחי שלמי ציבור, ואשם מצורע" - ואלו הם שלושת הזבחים שבהם עוסקת המשנה, וכך הם מתחלקים:
זבחי שלמי יחיד - טעונים סמיכה חיים ותנופה שחוטים. כפי שנתבאר קודם לכן, מניפים את האימורים הקרבים על גבי המזבח, ועליהם החזה והשוק שהם מתנת כהונה. הבעלים אוחז את החלקים ומניפם, ויד הכהן תחת ידו; ואם הבעלים אישה, הכהן לבדו מניף.
זבחי שלמי ציבור, הם כבשי העצרת הקרבים בשבועות - טעונים תנופה חיים ותנופה שחוטים, ונמצא שהם מונפים פעמיים: תחילה מונפים שני הכבשים בעודם חיים יחד עם שתי הלחם, ולאחר מכן נוהגים בהם כדין שלמים, ומניפים את האימורים עם החזה והשוק.
אשם מצורע - טעון סמיכה ותנופה חי. המצורע סומך על האשם, שכן אשם יחיד לעולם טעון סמיכה, והפסוק מלמד שלפני שחיטתו מונף קרבן האשם יחד עם לוג השמן. אך אין בו תנופה שחוט - לאחר השחיטה אין הנפה של האימורים.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי שלושת הזבחים - שלמי יחיד, שלמי ציבור ואשם מצורע - טעונים שלוש מצוות, ובכל אחד מהם נוהגות שתיים בלבד: בשלמי יחיד סמיכה חיים ותנופה שחוטים; בשלמי ציבור תנופה חיים ותנופה שחוטים; ובאשם מצורע סמיכה ותנופה חי. כן עמדנו על הכלל שקרבנות יחיד טעונים סמיכה וקרבנות ציבור פטורים ממנה, ועל היוצאים מן הכלל שבשני הצדדים.