לפנינו מנחות פרק ה', משנה ו'. במשנה הקודמת עסקנו במנחות הטעונות הגשה ואינן טעונות תנופה, וכאן באה המשנה למנות את שאר הצירופים. פותחת המשנה ואומרת: "אלו טעונין תנופה ואין טעונין הגשה" - הקרבנות הבאים טעונים תנופה, הנפה, אך אינם טעונים הגשה, היינו הבאת המנחה עד לנגיעה בקרן דרומית מערבית של המזבח.
ראוי לשים לב לשינוי הלשון: במשנה הקודמת נאמר "טעונות" בלשון נקבה, וכאן "טעונין" בלשון זכר. הטעם לכך הוא שבמשנה הקודמת נמנו מנחות בלבד, שהרי ההגשה ייחודית למנחות; ואילו כאן נמנים סוגי קרבנות שאינם מנחות דווקא, ובכללם זבחים, ולפיכך נוקטת המשנה לשון זכר.
אלו הטעונים תנופה ואינם טעונים הגשה:
"לוג שמן של מצורע ואשמו" - המצורע, בסיום תהליך טהרתו, מביא כמה קרבנות, והמרכזי שבהם הוא קרבן האשם, המלווה בלוג שמן. מן השמן נותנים על תנוך אוזנו הימנית, על בוהן ידו הימנית ועל בוהן רגלו הימנית. הכתוב דורש שהאשם והלוג הבא עמו יונפו קודם השחיטה.
"והביכורים" - פירותיה הראשונים של ארץ ישראל משבעת המינים. החקלאי מביאם בסל לבית המקדש, קורא את הפסוקים, והכהן אוחז בסל יחד עמו ומניפו. ההנפה נעשית קודם שמניחים את הסל לפני המזבח, ולבסוף אוכל הכהן את הפירות. זו שיטתו של רבי אליעזר בן יעקב, ולמעשה נוהגים להניף את הביכורים.
"ואימורי שלמי יחיד" - שלמים המובאים על ידי אדם פרטי. למעשה כל השלמים באים מן היחיד, למעט יוצא מן הכלל אחד שיידון להלן. האימורים, כגון הקרביים, מונפים קודם הקטרתם על המזבח, ועמם החזה והשוק - הרגל האחורית הימנית - הניתנים לכהן כמתנות כהונה. סדר ההנחה הוא: האימורים למעלה, תחתיהם החזה והשוק, תחתיהם ידי הבעלים המביא את השלמים, ותחתיהן ידי הכהן, וכולם מניפים יחד. הכהן והבעלים מניפים כדרך כל התנופות, לשש הכיוונים, כדרך נענועי הלולב.
"ושתי הלחם ושני כבשי עצרת" - שתי ככרות הלחם המלוות את שני הכבשים הקרבים בחג השבועות. אף אלו שלמים הם (שלמי ציבור), ושתי הככרות ושני הכבשים מונפים כולם יחד קודם שחיטת הכבשים. ועוד נשוב לדון בהנפה הנעשית לאחר השחיטה.
ממשיכה המשנה: "אחד אנשים ואחד נשים" - התנופה נעשית בין שהמביא את השלמים איש ובין שהיא אישה. "בישראל אבל לא באחרים" - אלא שרק הישראל, היהודי הזכר, הוא שידיו מונחות על ידי הכהן ותומכות עמו באימורים ובחזה ובשוק. אישה, וכן נכרי המביא שלמים לשיטת המשנה כאן (אף שאין זו ההלכה), אינם משתתפים בתנופה, והכהן מניף לבדו.
רוב הקרבנות שנמנו כאן אינם מנחות, והמנחה היחידה שברשימה היא שתי הלחם הבאות עם כבשי העצרת. לפיכך מתמקדת המשנה בהן, שהרי בהן נוגע העניין למסכת מנחות.
"כיצד הוא עושה":
כיצד ביצע הכהן את הנפת שתי הלחם בשבועות? "נותן שתי הלחם על גבי שני כבשים" - כלשון הכתוב שתי הלחם מונחות מלמעלה, ומבחינה הלכתית הכוונה שהן מונחות בצד שני הכבשים. "ומניח שתי ידיו מלמטן" - ידיו של הכהן נתונות מתחת לשני הכבשים ולשתי הככרות, וכנראה אף זרועותיו, שהרי הכבשים הצעירים אינם גדולים בגופם.
"מוליך ומביא, מעלה ומוריד" - פשוטו של דבר שמוליכם הלוך ושוב וכן למעלה ולמטה, אך לפי רוב המפרשים נעשה הדבר כדרך נענועי הלולב: פניו כלפי מזרח, ומנענע לפניו למזרח, לימינו לדרום, לאחוריו למערב, לשמאלו לצפון, ולמעלה ולמטה. "שנאמר: אשר הונף ואשר הורם".
הטעונות תנופה והגשה כאחת:
מנחת העומר ומנחת קנאות טעונות תנופה והגשה. מנחת העומר היא קרבן השעורים הקרב ביום השני של פסח, ומנחת קנאות היא המנחה שמביא בעלה של האישה החשודה, הסוטה, והיא נושאת אותה. שתי אלו טעונות תנופה, כמפורש בפסוקים, וכן הגשה ככל המנחות, אל הקרן שבדרום מערבו של המזבח.
שאינם טעונים לא תנופה ולא הגשה:
לחם הפנים ומנחת נסכים אינם טעונים לא תנופה, שהיא הנפה, ולא הגשה, שהיא הנגיעה במזבח. לחם הפנים - שנים עשר לחמי הפנים שעל השולחן, הנאכלים בכל שבת. אמנם מביאים עמם את שני הבזיכין של לבונה, אך אין בהם קומץ ואין בהם הגשה.
ומנחת נסכים - המנחות הנלוות הבאות עם כל עולה ועם כל שלמים, ועמן היין. המנחה עשויה מסולת, שמן ולבונה, ואף על פי כן אינה טעונה הגשה, אלא הכול עולה ישירות על המזבח ללא קמיצה.