מנחות פרק תשיעי, משנה ו'. משנה זו דנה בשאלה אילו קרבנות טעונים נסכים.
לשון המשנה:
"כל קרבנות הציבור והיחיד טעונין נסכים, חוץ מן הבכור והמעשר והפסח והחטאת והאשם, אלא שחטאתו של מצורע ואשמו טעונין נסכים".
המשנה פותחת בכלל רחב: כל הקרבנות טעונים נסכים, בין שהם קרבנות ציבור ובין שהם קרבנות יחיד. לאחר מכן היא מונה את החריגים, וזוהי רשימה מפתיעה משהו, שכן למעשה כלולים בה רוב סוגי הקרבנות:
הבכור - הזכר הבכור.
המעשר - העשירי מן הבהמות בכל שנה.
הפסח - קרבן הפסח.
החטאת - קרבן החטאת.
האשם - קרבן האשם.
על רשימה זו מוסיפה המשנה חריג אחד: יש חטאת אחת ואשם אחד שכן טעונים נסכים - אלו שמביא המצורע.
טעם החריג של המצורע:
הרמב"ם נותן טעם לדבר: חטאת המצורע ואשמו אינם באים לכפרה, כדרכם של חטאת ואשם רגילים, אלא הם חלק מתהליך הטהרה בלבד. אחרים מבססים את הדין על גזירת הכתוב, מכוח פסוקים.
העולה מכאן הוא כלל פשוט: העולה והשלמים - והתודה, שהיא תת-קבוצה של שלמים - טעונים נסכים; שאר הקרבנות אינם טעונים נסכים, למעט האשם והחטאת של המצורע.
שאלה בלשון המשנה:
מדוע נוקטת המשנה לשון של "כל הקרבנות" טעונים נסכים, בעוד שלמעשה יש סוגי קרבן רבים שאינם טעונים? הרי חמישה מתוך שמונת סוגי הזבחים אינם טעונים נסכים, ורק שלושה מתוכם טעונים. אם כן, תמוה מדוע נקטה המשנה שכולם טעונים.
איני יודע את התשובה לשאלה זו. יש בידי תיאוריה אישית בלבד, שאיננה מקובלת ממקור אחר אלא היא פרי הצעתי.
התיאוריה היא זו: מבחינת מספרן בפועל של הבהמות הנכנסות בשערי בית המקדש, רובן המכריע מובא כעולות וכשלמים. אלו הקרבנות השכיחים הרבה יותר, והם למעשה הקרבנות הנדבתיים היחידים, שהרי כל העולים לבית המקדש מביאים עולות ראייה ושלמי חגיגה וכיוצא בהם. נמצא שנפח הקרבנות נוטה במידה רבה לסוגים הטעונים נסכים, ואילו שאר הקרבנות הם כביכול מקרים מיוחדים יותר. לפיכך, אף שמספר סוגי הקרבנות שאינם טעונים נסכים גדול יותר, רוב הבהמות הנכנסות לבית המקדש אכן מקבלות נסכים.
לסיכום: במשנה זו למדנו את הכלל שכל קרבנות הציבור והיחיד טעונים נסכים, ואת החריגים שאינם טעונים - הבכור, המעשר, הפסח, החטאת והאשם - למעט חטאתו ואשמו של מצורע, שלדעת הרמב"ם אינם באים לכפרה אלא כחלק מתהליך הטהרה. עמדנו על השאלה מדוע נקטה המשנה לשון כוללת, והצענו לכך הסבר אישי המבוסס על נפח הקרבנות בפועל - אך הדלת פתוחה להסבר טוב יותר.