אנו ממשיכים במסכת מנחות, פרק י', משנה ו'. במשנה הקודמת למדנו כי משהובא קרבן העומר הותרה תבואת השנה החדשה באכילת אדם. כעת מלמדת המשנה כי קיים מועד נוסף בנוגע ליבול החדש של חיטה ושעורה, השונה מהיתר החדש שלאחר הבאת העומר: אף על פי שמותר לאכול מן החדש לאחר הבאת העומר, אין להביא מנחות מיבול השנה הזו עד לאחר הנפת שתי הלחם בחג השבועות, קרוב לשבעה שבועות לאחר מכן.
הטעם לכך הוא שהכתוב מתייחס לשתי הלחם כאל "מנחה חדשה" - קרבן מנחה חדש. ומה עושה אותה חדשה? היותה באה מן התבואה החדשה. מכאן למדים שאין להביא קרבנות מנחה מן התבואה החדשה קודם למנחה החדשה, כלומר קודם לשתי הלחם. זהו אפוא מועד אחרון שני.
מקור הפסול קודם לעומר:
ישנו לימוד מפסוק ביחזקאל המתייחס ל"ממשקה ישראל". הדרשה היא שמאכל שאינו כשר, שאין ישראל יכול לאכלו, אינו יכול להיות מוקרב על גבי המזבח. משמעות הדבר: קודם הבאת העומר, כיוון שהחיטה והשעורה אסורות באכילת אדם, אף אסורות הן בהקרבה על המזבח - ולפיכך, כפי שתאמר המשנה, הקרבן פסול אפילו בדיעבד.
לעומת זאת, העניין של "מנחה חדשה", שהקרבן הראשון המשתמש בתבואה החדשה של השנה יהיה דווקא שתי הלחם, אינו אלא לכתחילה. בדיעבד, אם כבר הוקרב קרבן מן החדש לאחר הבאת העומר אך קודם הנפת שתי הלחם - כשר. זהו יסוד דברי המשנה.
לשון המשנה:
"העומר היה מתיר במדינה, ושתי הלחם במקדש" - שני מתירים לפנינו, שני מנגנונים שעל ידם מותרת תבואת השנה החדשה:
"העומר היה מתיר במדינה" - מחוץ לבית המקדש, כלומר לאכילת אדם, המתיר הוא קרבן העומר.
"ושתי הלחם במקדש" - המתיר את השימוש בתבואת השנה החדשה לצורך מנחות הוא הנפת שתי הלחם. שני ככרות הלחם אינם מונחים על גבי המזבח, שכן חמץ הם, אלא מונפים.
"אין מביאין מנחות וביכורים ומנחת בהמה קודם לעומר" - קודם הבאת העומר אין להביא שלושה אלו מתבואת השנה:
מנחות - מנחה הבאה מן החיטים או מן השעורים של השנה הזו.
ביכורים - הפירות הראשונים, והם באים מכל שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל: חיטה ושעורה, וכן זיתים, תמרים, ענבים, תאנים ורימונים. משנתנו אמורה בשניים הראשונים, בחיטים ובשעורים, שאין להביאם קודם לעומר אפילו בדיעבד.
מנחת בהמה - הן מנחות הנסכים המלוות כל עולה וכל שלמים, שאין להביאן קודם קצירת העומר.
"ואם הביא - פסול" - אפילו בדיעבד אין הקרבן כשר. נמצא שאם נתן את המנחה בכלי שרת, כדרך שיש לעשות קודם הבאת מנחה, הרי הכלי מקדשה בקדושת הגוף, ואף על פי כן אין להקריבה. משנפסלה אפילו בדיעבד, שוב אין לעשות בה דבר: היא נפסלת בלינה, ולבסוף יש לשורפה.
"קודם לשתי הלחם לא יביא, ואם הביא - כשר" - אף קודם שתי הלחם אין להביא לכתחילה מנחות מן החיטים או מן השעורים של השנה הזו, ולא ביכורים של חיטים ושעורים, ולא את נסכי הקרבנות. אך אם הביא - כשר בדיעבד, משום שדרישת "מנחה חדשה" אינה דרישה מעכבת.
לפיכך, אם בסופו של דבר העלה אדם את המנחה על גבי המזבח, ואף הקטירה, וכבר חלה בה קדושה - אין פוסלים אותה. הקרבן כשר בדיעבד, ומשנעשה - נעשה, ואין צורך להביא אחר תחתיו. דין זה נוהג הן במנחות והן בביכורים: המביא ביכורים או מנחה קודם הבאת העומר - חייב להביא אחרים תחתיהם; אך המביא לאחר העומר וקודם שתי הלחם, אף שאין לעשות כן לכתחילה, יצא ידי חובתו לכל דיני בדיעבד.
לסיכום: במשנה זו למדנו על שני מתירים לתבואה החדשה - העומר, המתיר את החדש "במדינה" לאכילת אדם, ושתי הלחם, המתירות את החדש "במקדש" להבאת מנחות מכוח היותן "מנחה חדשה". קודם לעומר אין להביא מנחות, ביכורים ומנחת בהמה, ואם הביא - פסול אפילו בדיעבד, מדרשת "ממשקה ישראל" שכל שאינו ראוי לאכילת ישראל אינו קרב על גבי המזבח. קודם לשתי הלחם - איסור לכתחילה בלבד, ואם הביא - כשר.