מנחות, פרק עשירי, משנה ה. כעת אנו עוברים לנושא הקשור להבאת העומר: איסור 'חדש' - האיסור לאכול מתבואת השנה החדשה. מדובר בחמשת מיני דגן (חיטה, שעורה, שיבולת שועל, כוסמין ושיפון) שגדלו מאז הפסח האחרון. קודם שניתן לאכול מתבואה זו יש להביא את קרבן העומר, הקרב ביום השני של פסח. במקרה שאין אפשרות להביאו, כבימינו שאין בית מקדש, נאסרת התבואה החדשה באכילה עד לאחר ט"ז בניסן.
מקור האיסור וזמנו:
הפסוק אומר: "וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹקֵיכֶם". הרי שנקבעו בפסוק שני זמנים נפרדים:
"עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" - עד יום ט"ז בניסן.
"עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹקֵיכֶם" - עד הבאת מנחת העומר.
הקובע הוא המוקדם מבין השניים: אם ניתן להביא את העומר, ברגע שהובא הותר החדש; ואם אי אפשר להביאו, משנסתיים ט"ז בניסן ונכנס יום י"ז, מותרת התבואה מיבול השנה החדשה.
איסור 'ראשית קצירכם':
פסוק נפרד מתייחס למנחת העומר כ"ראשית קצירכם", ומכאן הגבלה נוספת - הגבלה על עצם הקצירה: אין לקצור תבואה חדשה לפני קצירת התבואה שתשמש למנחת העומר, כלומר השעורה, שהיא בדרך כלל הדגן הראשון המבשיל.
תוקף האיסור והיקפו:
איסור חדש הוא איסור אוניברסלי: הוא חל בארץ ישראל בכל הזמנים, ולפי רוב הראשונים חל אף בחוץ לארץ בכל הזמנים, ואף בזמן הזה (ונרחיב בכך בסיום). לעומתו, איסור "ראשית קצירכם" חל באופן מוגבל יותר, שכן הוא נוגע לשעורה הכשרה לשמש למנחת העומר. לפיכך, שעורה שגדלה במקום שאינו כשר להביא ממנו את העומר, כגון עמק מושקה, ניתן לקצור אותה עוד קודם לקצירת השעורה של מנחת העומר. הרי שיש גמישות מסוימת באיסור זה.
נושא זה עולה במשנתנו משום שהפרק עוסק בהבאת העומר, ותוצאתה של ההבאה היא התרת התבואה החדשה באכילה.
לשון המשנה:
"משקרב העומר, יוצאין ומוצאין שוק ירושלים שהוא מלא קמח וקלי" - מיד לאחר הקרבת קרבן העומר בזמן בית המקדש, היו יוצאים ומוצאים את שוק ירושלים מלא במוצרי דגן. "קמח" - קמח, ומן הסתם קמח שעורים. "קלי" - לפי רש"י, קמח העשוי מגרעינים שנקלו ונצלו תחילה ולאחר מכן נטחנו. אחרים מפרשים שקלי הוא הדגן הקלוי עצמו, כעין חיטה תפוחה (המוכרת בארץ בשם 'שלווה').
הנקודה היא שמוצרי דגן אלו ודאי נקצרו לפני פסח, קודם לקצירת השעורה למנחת העומר, ולפיכך היו מונחים על המדפים ומוכנים לקנייה מיד עם הבאת העומר.
מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה:
רבי מאיר - "שלא ברצון חכמים": אגירת המלאי במדפי שוק ירושלים, כדי שאנשים יוכלו לאכול מן התבואה מיד עם הפיכתה למותרת בהבאת העומר, היוותה עבירה על איסור דרבנן - כפשוטו, שלא לפי רצון חכמים.
רבי יהודה - "ברצון חכמים היו עושין": אין כאן כל איסור דרבנן, ומילוי המדפים בשוק ירושלים היה ברצון חכמים, שכן הוא דוחה מכול וכול את הרעיון שחכמים גזרו גזירה כזו.
לדעת רבי מאיר, בוודאי אין המדובר בתבואה שנקצרה באיסור לפני פסח, שהרי בכך אין זו שאלה של רצון חכמים אלא איסור מפורש מן התורה. מדובר אפוא בתבואה שנקצרה כדין - למשל מאותה בקעה שאינה כשרה לעומר, או שנקצרה ביד ובכלי, מאותם היתרים המתירים לקצור מוקדם. ואף על פי כן יש כאן איסור דרבנן, משום שחכמים ראו כי כאשר התבואה נקצרת מוקדם ומוכנה לאכילה, סופם של בני אדם לאכול ממנה קודם שהותרה, כלומר לפני הקרבת העומר. לפיכך אמרו חכמים: אל תמלאו את המדפים, ואף אל תקצרו את התבואה עד לאחר הקרבת העומר.
ואם תישאל השאלה על רבי יהודה: אם היה מקום כלשהו לגזירה, הרי כאן מקומה, שהרי כאשר התבואה מונחת על המדפים ודאי ייאכל ממנה? התשובה היא שרבי יהודה מסכים לסברה מצד עצמה, אלא שהוא מבין כי גזירה כזו לא היו הציבור עומדים בה. וכלל הוא שאין גוזרים גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה, ולפיכך הוא סובר שמעולם לא נגזרה גזירה זו מלכתחילה. וההלכה כרבי יהודה, שאין כאן איסור דרבנן.
"משקרב העומר, הותר החדש מיד":
מן הרגע שקרב העומר, נעשה היבול החדש מותר מיד. ויש לדייק מה באה להוסיף המילה "מיד", שהרי די היה לומר "משקרב העומר הותר החדש". הצעה אחת היא שעם מנחת העומר בא גם כבש, והיה מקום לחשוב שנדרשת אף הקרבת קרבן הבהמה המלווה. על כך משמיעה המשנה: לא כן, מנחת השעורים של העומר היא הקובעת, ומשקרבה - הותר החדש מיד.
"והרחוקים מותרין מחצות היום ולהלן":
מי שגר רחוק מכדי לדעת בוודאות מתי בדיוק הובאה מנחת העומר - כגון היושב בבית שמש או בניו יורק - כיצד יידע את הרגע המדויק של ההבאה? על כך אומרת המשנה שמחצות היום בירושלים הותר לו לאכול חדש בכל מקום שהוא.
וטעם הדבר מבואר בסיום המשנה: "מפני מה התירו מחצות היום ולמעלה? מפני שהם יודעין שאין בית דין מתעצלין בו" - הכול יודעים שבית הדין, האחראים על הנעשה בבית המקדש, אינם מתעצלים ואינם מתרשלים באכיפה, ודואגים שמנחת העומר תובא במהירות האפשרית. ממילא, עד חצות היום ודאי הובאה.
תקנת רבן יוחנן בן זכאי:
כל האמור עוסק בזמן בית המקדש, שבו ניתן היה להביא את העומר, ואילו בזמן הזה אין הבאה. על כך אומרת המשנה: "משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור". "יום הנף" הוא יום ההנפה, על שם שמנחת העומר טעונה תנופה בשש רוחות קודם ההגשה וההקרבה. משחרב הבית ובטלה הבאת העומר, קבע רבן יוחנן בן זכאי שכל אותו היום אסור באכילת חדש.
רבי יהודה מקשה על כך: "ולא מן התורה אסור?" - הרי התורה עצמה אסרה את אכילת החדש כל יום ההנף, כל היום השני של פסח, כאשר אין מביאים עומר, שנאמר "עד עצם היום הזה", ו"עד" זה נדרש כ"עד ועד בכלל", כלומר כל היום כולו אסור. אם כן, כיצד ייתכן שרבן יוחנן בן זכאי תיקן תקנה בדבר שהתורה כבר קבעה בו את דינה?
ואכן, הגמרא מקבלת את הקושיה. הלשון "התקין", מלשון תקנה, היא מונח טכני שמשמעו תקנת חכמים הבאה לתקן שבר או חסרון, ואין זה המקרה כאן. מסקנת הגמרא היא שרבן יוחנן בן זכאי ראה שהציבור אינו רגיל בכך: במשך למעלה מארבע מאות שנה, בכל מקום בארץ ישראל, בחצות היום של יום שני של פסח היו מתחילים לאכול מן התבואה החדשה ואופים ממנה מצה. משום כך נדרש לפרסם ולהנהיג שאין נוהגים כך עוד, אלא ממתינים עד היום השלישי של פסח. נמצא ש"התקין" כאן אין פירושו תקנה חדשה במובן הטכני, אלא ביסוס המנהג החדש הזה, שאינו מדרבנן אלא חיוב מדאורייתא.
שתי הבהרות, שלא לטעות בהבנת הדברים:
אין כאן מחלוקת בין רבי יהודה לרבן יוחנן בן זכאי: רבן יוחנן בן זכאי היה מעין נשיא זמני שקיבל את ההנהגה לאחר חורבן בית שני, בערך בשנת שבעים לספירה, והוא שהעמיד את הדברים על מכונם ביבנה. משהתייצבו הדברים והובא לשם רבן גמליאל השני, ירד מן הזירה. נמצא שהוא תנא מן המאה הראשונה לספירה, ואילו רבי יהודה הוא מן המאה השנייה, לקראת סוף תקופת התנאים, ואינם בני דורו של זה. אין אפוא ויכוח ביניהם; רבי יהודה חולק על מי שניסח את המשנה בגרסה זו, וסובר שלא הייתה כאן תקנה כלל. וכך אכן ההלכה למעשה.
יש להעמיד את התמונה כהווייתה: אנו מדברים על מציאות שבה שוקי ירושלים מתמלאים באמצע פסח בקמח טרי מן הקציר החדש, ואנשים באים לקנות ממנו, אופים ממנו מצות ואוכלים אותן בפסח. אין זו כלל דרך התנהלותנו כיום, שהרי בימינו אין נוהגים להסתכן באפיית מצה באמצע פסח שמא יבואו לידי חמץ. אך זו התמונה שיש להעמיד לנגד העיניים בלימוד משנה זו.
הלכה למעשה:
איסור חדש הוא איסור דאורייתא, החל בכל הזמנים ובכל המקומות. לפי רוב הראשונים, כל תבואה בארץ ישראל נתונה באיסור חדש, ולפיכך כל השגחה הראויה לשמה בארץ ישראל אינה נותנת הכשר על מוצרים שהם חדש קודם זמנם. רוב הראשונים אף למדו שחדש נוהג גם בחוץ לארץ.
האחרונים, מן הרמ"א ואילך, מתאמצים למצוא לימוד זכות ולהסביר מדוע כלל ישראל, ובוודאי יהדות אשכנז, מקילים כל כך באיסור חדש שהוא מדאורייתא. יש שיטה שבחוץ לארץ אין זה אלא מדרבנן, ועל גביה שיטה שספק דרבנן לקולא, ואפשר שזה ההסבר. מכל מקום, נראה ברור שהמניע לכך היה ההכרח, שכן המזון היה קשה להשגה באותם ימים.
כיום נעה המטוטלת מעט בכיוון ההפוך, ויותר ויותר גופי כשרות מחמירים בעניין חדש בחוץ לארץ. אף שלמיטב ידיעתי ה-OU עדיין מעניקה הכשר למוצרים העלולים להיות חדש בחוץ לארץ, צצים כיום אתרי אינטרנט המאפשרים לבדוק לפי מספרים סידוריים מתי יוצרו המוצרים. כך או כך, ראוי לאדם שלא לאכול מן החדש כאשר ידוע לו בוודאות שהוא חדש, ואף לא לשתות בירה שהיא חדש בחוץ לארץ. בוודאי חדש - אין לו לאכול. ובספק חדש בחוץ לארץ - יש מקום גדול יותר להקל.