מנחות פרק א', משנה י"א:ה. בחלק זה נמשיך לעסוק בשולחן ובאופן שבו הונח עליו לחם הפנים. השולחן היה אחד מכלי בית המקדש, ומקומו היה בקודש, בתוך מבנה ההיכל.
שלושת הכלים שבקודש:
מזבח הקטורת (מזבח הזהב) - במרכז.
השולחן - מימינו, בצד צפון, ועליו שנים עשר לחמי הפנים בשתי מערכות: שני טורים אנכיים של שישה לחמים כל אחד.
המנורה - משמאל, בפנייה אל קודש הקודשים, לצד דרום. המנורה הודלקה לכל הפחות מדי לילה, ולדעת הרמב"ם אף פעמיים ביום.
ראוי לעיין בתמונה של השולחן, שכן מדובר במבנה מורכב, וההתבוננות בו מסייעת להבנת דברי המשנה.
שיטת רבי יהודה:
המשנה פותחת: "השולחן ארכו עשרה ברחבו חמישה" - משטח השולחן היה עשרה טפחים אורך וחמישה טפחים רוחב. והרי הפסוק עצמו אומר שרוחב השולחן אמה אחת ואורכו אמתיים? אלא שהתנא שלנו, רבי יהודה, סובר כי אמות שנמדדו בהן כלי המקדש היו בנות חמישה טפחים בלבד. אין זו שיטה רגילה, אך היא שיטתו בכל הש"ס. לפיכך אמה על אמתיים משמעותן חמישה טפחים על עשרה טפחים.
ממשיכה המשנה: "לחם הפנים ארכו עשרה ורחבו חמישה" - מידות הלחם זהות למידות משטח השולחן. אולם מידות אלו הן של הבצק לפני קיפולו, כפי ששנינו במשנה הקודמת. הבצק נקפל לצורה הדומה לאות U: הבסיס השטוח מונח על השולחן, ומשני צדדיו עולות הדפנות, הן ה"פנים", בגובה שני טפחים ומחצה כל אחת לשיטת תנא זה.
נמצא שאורך לחם הפנים לפני הקיפול הוא עשרה טפחים, ולאחר הקיפול נותרים חמישה טפחים בבסיסו, ורוחבו חמישה טפחים בכל מצב. לכן שנינו: "נותן ארכו כנגד רחבו של שולחן" - אורך הלחם המקופל, חמישה טפחים, מונח כנגד רוחב השולחן שהוא אף הוא חמישה טפחים. "וכופל טפחיים ומחצה מכאן וטפחיים ומחצה מכאן" - שני צדי צורת ה־U נקפלים כלפי מעלה, שני טפחים ומחצה בכל צד. הקיפול נעשה כמובן קודם האפייה. שני טפחים ומחצה מכאן ושני טפחים ומחצה מכאן, בצירוף חמישה טפחי הבסיס, משלימים לעשרה טפחים.
"ונמצא ארכו ממלא כל רחבו של שולחן" - אורך הלחם, חמישה טפחים, ממלא את רוחב השולחן כולו. וכיוון ששתי המערכות מונחות זו לצד זו, שטח כל לחם הוא חמישה על חמישה, וסך שטח פני השולחן עשרה על חמישה. נמצא ששתי המערכות תופסות את השולחן מקצה אל קצה, ואין עליו מקום פנוי לדבר נוסף מלבד הלחם. זוהי שיטת רבי יהודה.
שיטת רבי מאיר:
רבי מאיר סובר, כשיטתו בכל התורה כולה, שהאמה בת שישה טפחים, ואף במקדש כן. לפיכך אמה על אמתיים משמעותן שישה טפחים על שנים עשר טפחים. וכיוון שלכל הדעות לחם הפנים הוא עשרה על חמישה לפני קיפולו, המידות אינן מתאימות במדויק כפי שהיו בשיטת רבי יהודה.
וכך שנינו: "השולחן ארכו שנים עשר ורחבו שישה" - אמתיים אורך הן שנים עשר טפחים, ואמה רוחב היא שישה טפחים. "ולחם הפנים ארכו עשרה ורחבו חמישה" - מידות הבצק לפני הקיפול נותרות כשהיו. אלא שכאן הקיפול נעשה בדפנות נמוכות יותר.
"נותן ארכו כנגד רחבו של שולחן" - אורך הלחם מונח כנגד רוחב השולחן וממלא אותו. וכיוון שרוחב השולחן שישה טפחים, בסיס הלחם המונח שטוח הוא שישה טפחים, והדפנות עולות שני טפחים בלבד בכל צד ולא שני טפחים ומחצה. שניים ועוד שניים הם ארבעה, ובצירוף שישה טפחי הבסיס עולים לעשרה. וזהו שנינו: "וכופל טפחיים מכאן וטפחיים מכאן".
"וטפחיים ריווח באמצע" - רוחב הלחם הוא חמישה טפחים, ואורך השולחן שנים עשר. חמישה וחמישה עולים לעשרה, ונותרים שני טפחים באמצע השולחן, בין שתי המערכות. חלל ריק זה נועד לאפשר לרוח לנשוב בין שני הסדרים ולזרימת אוויר ביניהם, כדי שהלחם לא יתעפש.
מקום הבזיכין - שיטת אבא שאול:
על השולחן היו מונחים שני בזיכים שהחזיקו את הלבונה, והשאלה היא היכן הונחו. לדעת אבא שאול, הם היו מונחים על פני השולחן עצמו, באותם שני מקומות של הרווח שבין שתי המערכות, בין שני טורי הלחם.
הקשו חכמים על אבא שאול מן הכתוב, שהרי הפסוק אומר "ונתת על המערכת לבונה זכה" - ומשמעות "על" בדרך כלל היא למעלה, על גבי המערכת ועל גבי הלחם. כיצד, אם כן, יאמר שהבזיכים מונחים ביניהם על פני השולחן?
השיב אבא שאול מן הפסוקים בספר במדבר, העוסקים בסדר מחנות ישראל ושנים עשר השבטים, שם נאמר "ועליו מטה מנשה" - וברור ששבט מנשה לא עמד על גבי איש, אלא סמוך למחנות האחרים. הרי ש"על" ו"עליו" משמעם סמוך ובצד. לפיכך, אף על פי שהפסוק אומר שנותנים את הלבונה "על" מערכת הלחם, כוונתו סמוך לה ולצידה.
ההלכה אינה כאבא שאול, אלא שמניחים את הבזיכים על גבי מערכות הלחם. וההלכה גם היא שמידות השולחן היו שישה על שנים עשר טפחים, כשיטת רבי מאיר.