משנה ה' בפרק ט' במסכת מנחות עוסקת בשיעורי המידות שבמקדש: "כל המידות שהיו במקדש היו נגדשות, חוץ משל כהן גדול, שהיה גודשה לתוכה".
כל הכלים ששימשו למדידה במקדש היו בשימוש בכמות גדושה: הכלי עצמו - למשל כלי העישרון - הכיל פחות מעישרון, ונדרשה כמות גדושה של סולת מעל שפתו כדי להשלים את השיעור המלא. היוצא מן הכלל הוא הכלי ששימש להכנת חביתי כהן גדול, שבו נמדדה הכמות מחוקה: ממלאים אותו עד השפה בלבד ולא יותר. הטעם לכך הוא הצורך בדיוק, שכן המנחה נחלקה לשני חצאים ויש לוודא ששני החצאים שווים ושאין דבר נופל לרצפה.
הזיקה למשנה א' שבפרק:
במשנה הראשונה שבפרק נחלקו התנא קמא ורבי מאיר אם המידות שבמקדש היו גדושות או מחוקות: לדעת החכם משתמשים במידה מחוקה ולא גדושה, ואילו לדעת רבי מאיר היו המידות גדושות, למעט כלי החביתין של הכהן הגדול.
והנה דבר מעניין: משנתנו נשנתה כסתם משנה כשיטת רבי מאיר, ואף על פי כן אין ההלכה נפסקת כמותה. לכאורה יש כאן חריגה מן הכלל הרגיל - כאשר משנה אחת שונה מחלוקת, ומשנה נוספת באותה מסכת שונה את הדין בסתם, בלא הצד השני שבמחלוקת, ההלכה כסתם. ואילו כאן נפסקה ההלכה כתנא קמא של המשנה הקודמת, שכלי המדידה היו גדולים יותר ואין לגדוש אותם.
מדוע, אם כן, אנו סוטים מן הכלל?
העיון בהמשך המשנה מגלה כי המחלוקת נשנית שוב בנושא זה, ואם כן אין לפנינו סתם גמור.
אפשרות מרתקת נוספת: כלל בידינו ש"סתם משנה - רבי מאיר", וכיוון שרבי מאיר הוא אחת הדעות שבמחלוקת כאן, הרי זה כאילו לא נשנה הדבר בסתם, אלא כרבי מאיר השונה את דעתו כיחיד.
"בירוציהן" - מהו העודף?
בין אם המידה גדושה ובין אם היא מלאה בשווה, כפי שנפסק להלכה, נשאלת השאלה מה דינו של העודף. המשנה נוקטת במילה "בירוציהן", מילה שאינה שכיחה. הברטנורא מפרש - ופירושו קשה במקצת - שמדובר בכמות הגודש שמעל פני שפת הכלי, שאינה נמצאת בהכרח בתוך הכלי. אך רוב הראשונים מפרשים שמדובר במה שנשפך מעל הכלי ויורד בצדדיו אל הרצפה, ומקור המילה מלשון "פרץ" (שהבי"ת והפ"א מתחלפות), כעניין פורץ גדר - מה שיוצא מגבולות הכלי.
וזו לשון המשנה: "מידות הלח בירוציהן קודש, ומידות היבש בירוציהן חול" - במדידת נוזלים, אף מה שנשפך מצידי הכלי אל הרצפה מקודש, מפני שהוא מתקדש על ידי הכלי עצמו; ואילו במדידת דברים יבשים, כגון הקמח, מה שנשפך מעל הגדות אינו מקודש כלל.
שלוש שיטות בטעם הדין:
שלוש שיטות נאמרו במשנה, וכולן מסכימות למסקנת הדין - שהעודף שבמידות הלח מקודש והעודף שבמידות היבש אינו מקודש - ונחלקו בטעמו של דבר.
תנא קמא: כאשר קידש משה רבנו את כלי המידה המקוריים, משח את כלי המשקין מבפנים ומבחוץ, ולפיכך אף מה שנשפך על הצדדים מקודש, שכן הכול - ובכללו החוץ - נעשה מקודש. ואילו כלי היבש נמשחו בשמן המשחה מבפנים בלבד: מה שבתוך הכלי מקודש, ומה שעולה על גדותיו כלל אינו נכנס לכלי ואינו מקודש.
רבי עקיבא: "מידות הלח קודש, לפיכך בירוציהן קודש; מידות היבש חול, לפיכך בירוציהן חול" - כלי מדידת הלח נתקדשו מבפנים ומבחוץ, ולכן כל הנכנס לתוכם או היוצא מהם מקודש מכוח כניסתו לכלי שרת שהושקעה בו היכולת לקדש. ואילו כלי מדידת היבש, מידת העישרון, מעולם לא נתקדשו מלכתחילה; מה שנכנס לתוכם אינו קודש, וקל וחומר מה שכלל לא נכנס אלא נשפך מעל השפה.
נמצא שלדעת רבי עקיבא כלי מידת הסולת אינם מקדשים כלל. הסולת מתקדשת בקדושת פה, כשאדם מכריז: "זהו העישרון שלי של סולת לעשות בו את מנחתי", וזוהי קדושת דמים; ואילו קדושת הגוף באה בשלב הבא של העבודה - בבלילה בשמן, שהיא ברוב המנחות, ובמנחה שאין בה בלילה - בקמיצה.
רבי יוסי: "לא משום זה, אלא שהלח נעכר והיבש אינו נעכר" - לדעתו הכלים, של הלח ושל היבש כאחד, נתקדשו מבפנים בלבד, בלא כל קשר לחוץ, וכל הנכנס לכלי שרת מתקדש. ההבדל נעוץ במציאות הממשית של הנוזלים לעומת המוצקים.
המשל לכך: כלי מלא נוזל אדום עד שפתו, וכשמוסיפים לתוכו מים צלולים - הנוזל הגולש על הצדדים יהיה אדום. הנכנס פנימה מתערבב מיד עם מה שבתוך הכלי, ואין דבר היכול לשבת למעלה בלא שיתערב במה שמתחתיו, וכן הדין ביין ובשמן. אך במוצק אין הדבר כן: כלי מלא קמח צבוע אדום שמוסיפים עליו קמח, והוא נערם מעל השפה או נשפך בצדדים - הקמח הנופל מעבר לקצוות יישאר לבן ולא יתערב.
המילה "נעכר" מושאלת היא: כמים צלולים שאדם בועט בעפר שבקרקעיתם ועושה אותם עכורים. כך הנוזל העולה על הגדות נעכר בהתערבו עם מה שמתחתיו, ואילו המוצק אינו נעכר - וזהו ההיגיון שבשיטת רבי יוסי.
להלכה:
הרמב"ם פוסק כי חיצוניותו של כלי מידת היבש, מידת העישרון, אינה מקודשת, ואילו חיצוניותו של כלי הלח מקודשת - ופנימיותם של שני הכלים מקודשת. נמצא שפסק כתנא קמא של משנתנו.